פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
10541/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מקס קימה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.12.07 בע"פ 2586/07 שניתן על-ידי כבוד השופט כ'
סעב
ובקשה לעיכוב ביצוע
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה (ת"ד 30122/06) בגין עבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חצייה בבטחה, לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של אי מסירת פרטים, לפי תקנה 144א(3) לתקנות התעבורה; ועבירה של התנהגות בדרך הגורמת נזק לרכוש וחבלה לאדם, לפי תקנה 21ב(2) לתקנות התעבורה.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 10.2.2005 נהג המבקש במכוניתו ברחוב יפו בחיפה. באותה שעה חצתה את הכביש המתלוננת, במעבר חצייה. המבקש נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא אפשר למתלוננת לחצות את מעבר החצייה בבטחה, המשיך בנסיעה ופגע בה. חרף היותו מעורב בתאונת דרכים המשיך המבקש בנסיעתו מבלי למסור את פרטיו למתלוננת.
ביום 7.6.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כבוד השופט ש' יציב ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 18.9.2007 גזר בית המשפט על המבקש עונש של חמישה חודשי פסילה; שלושה חודשי פסילה על תנאי, למשך שלוש שנים; וקנס בסך 2500 ש"ח.
על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2586/07).
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט כ' סעב ) דחה את הערעור בקובעו כי אינו מוצא מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט לתעבורה ולא בעונש שהוטל על המבקש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה שב המבקש וטוען כי שגה בית המשפט משלא התערב בהרשעתו ומשלא הקל בעונשו, לאור נסיבותיו האישיות. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, המבקש כלל לא העלה בגדרי בקשתו עילה שתצדיק מתן רשות ערעור, ומסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בכל הנוגע להכרעת דינו של המבקש, הרי שזו מבוססת כל כולה על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה, בהתבסס על העדים שנשמעו בפניו. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). לא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאיו של בית המשפט לתעבורה. משכך, לא מצאתי כל מקום להתערב בהרשעתו של המבקש.
בכל הנוגע לעונש הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
לאור האמור, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, י"ב באדר א' תשס"ח
(18.2.08).
ש ו פ ט