רע"פ 10566/03שלמה כהן נ. מדינת ישראל

1.לשלמה כהן (המבקש מס' 1) היה משרד הנהלת חשבונות בשם "סיגמא יועצים", בו עבד גם נתן יורקוביץ, רואה חשבון (המבקש מס' 2). בשנת 1997 הוגש נגד השניים כתב אישום, המייחס להם – על-פי האמור בהכרעת הדין של בית משפט השלום - 272 עבירות על סעיפים 117(א)(3) ו- 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, בקשר עם סעיף 69 לחוק האמור; 216 עבירות על סעיף 117(ב)(4) בקשר עם סעיף 38 לחוק האמור ו- 93 עבירות על סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2.ההליך אשר התקיים בבית משפט השלום ארך כארבע וחצי שנים, אשר במהלכן כפרו המבקשים בכל האישומים, למרות שהודו בחקירה מפורשות ברוב העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. התארכות ההליך נבעה גם מכך שבמהלך תקופה זו התקיים הליך מקביל, אשר נבע מבקשתם של המבקשים לגילוי תיקי הביקורת, תיקים אישיים ותלונות של העוסקים נשוא האישומים, שהיה בגילוים, לטענתם, כדי לסייע להגנתם. בית המשפט (השופט אלרון) דחה בקשה זו, וערר אשר הוגש בעקבות הדחייה לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא (על ידי השופט פינקלמן). לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים ניתנה הכרעת דין מפורטת מפי השופט אלרון, ונגזר דינם של המבקשים. השופט אלרון דן בהכרעת דינו בכל אישום ואישום, תוך שהוא מזכה את המבקשים בכל מקרה אשר בו נתגלה לו ספק, ולו הספק הקל ביותר.

בסך הכל, הורשע כהן בהכרעת הדין ב- 101 עבירות על סעיף 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף, 80 עבירות על סעיף 117(ב)(4) לאותו החוק ו- 28 עבירות על סעיף 393(2) לחוק העונשין; יורקוביץ הורשע ב- 178 עבירות על סעיף 117(א)(3) לחוק ערך מוסף, 145 עבירות על סעיף 117(ב)(4) לחוק זה ו- 44 עבירות על סעיף 393(2) לחוק העונשין. בית משפט השלום השית על המבקשים מאסר של 48 חודשים - מתוכם 36 חודשים בפועל והיתרה על תנאי - וקנס כספי בסך 60,000 ₪ או שמונה חודשי מאסר תמורתם.

3.המבקשים ערערו, כל אחד על הרשעתו ועל חומרת עונשו; המאשימה ערערה על זיכוי המבקשים מעבירות אחרות בכתב האישום ועל קולת העונשים. בפסק הדין בערעור, מיום 6.11.2003, אישר בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית משפט השלום, תוך שהוא מאמץ את קביעותיו העובדתיות של השופט אלרון. בית המשפט ציין כי הערעור הנו, בעיקרו, ניסיון לשכנע את ערכאת הערעור להתערב בממצאים שבעובדה ונסיון להתחמק מתוצאות הודאתם הברורה והמפורשת של המערערים בהודעות מפורטות, קודם שהחליטו לא להשיב עוד לחוקרים. בית המשפט קיים גם דיון נוסף בשאלות המשפטיות אשר עלו במהלך הדיון בערכאה הראשונה. טענות אלה, עניינן בבקשה לגילוי חומר החקירה, כאמור לעיל; פרשנות סעיף 117 לחוק המע"מ; משקל הודאות המבקשים בחקירתם; שאלת מעמדו של המבקש מס' 2 בעסק – שותף (כהגדרת הערכאה הראשונה), או שכיר (כטענת המבקש מס' 2).

4.בבקשה זו חוזרים וטוענים המבקשים את הטענות אשר הועלו בבית המשפט המחוזי. עיינתי בפסקי הדין של שתי הערכאות ובטענות הצדדים ואיני רואה הצדקה להרשות דיון בעניין בגלגול שלישי. בתיק זה יש משקל רב בעיני להודאות בחקירה, הודאות שמותר היה לערכאה הראשונה לתת להן משקל.

בבקשת רשות הערעור, מעלים המבקשים שש טענות מרכזיות: הראשונה, בענין עיון בחומר חקירה; השנייה, בענין פער בין הודעות בכתב של המבקשים בחקירתם לבין תוכן הקלטת החקירה; השלישית, בענין הקביעה שהמבקשים ביצעו חלק מן העבירות בצוותא; הרביעית, בענין פרשנות סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף; החמישית, בענין הנטל בהוכחת גניבה והששית – בענין ייצוג כפול, על ידי סניגור, הן של הנאשם והן של עדי תביעה.

עיון בחומר חקירה

5.המבקשים ביקשו, מבית משפט השלום, לעיין בתיקי ביקורת, בתיקים אישיים במע"מ של לקוחות ובתלונות שהוגשו. הבקשה נדחתה, והמבקשים עררו על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי (ב"ש 1529/99). הערר נדחה, מטעמים כדלקמן: חלק מהחומר – לרבות החומר בתיקי הביקורת והחומר החשבונאי - הועמד לעיון המבקשים; יתר החומר אינו חומר חקירה; טענות המבקשים לגבי רלוונטיות החומר שלא הועמד לעיון לא היו אלא טענות בעלמא; ממילא, לפי סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, קיימת חובת סודיות כלפי העוסק.

6.בערעורם על הכרעת הדין וגזר הדין, טענו המבקשים שוב לענין העיון. הצדדים היו חלוקים בשאלה אם ניתן, במסגרת הערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בתיק הפלילי העיקרי, להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בערר בענין עיון לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. בית המשפט המחוזי מצא כי אין צורך להכריע בשאלה זו; זאת, לאור עמדתו, לגופו של ענין , כי ממילא אין מקום להתערב בהחלטה בערר. נדחתה, בין היתר, טענת המבקשים לפיה לקוחות שהסכימו לאפשר עיון חזרו בהם מהסכמתם מאוחר יותר; זאת, לאור היותה טענה בענין עובדתי אשר לא הועלתה בפני בית משפט השלום. כך, לגבי החומר שנקבע לגביו שהועמד בפני המבקשים; בענין יתר החומר, בית המשפט המחוזי הסתייג אמנם מהקביעה בערר בענין חובת הסודיות לפי סעיף 142 הנזכר, תוך הצבעה על סייג בסעיף בענין חומר שנדרש לגלותו בהליך לפי חוק מסים, אך קבע כי,

"בסופו של דבר, הקביעה היא שהחומר הנוסף אינו חומר חקירה. בענין זה איני רואה מקום להתערב וזה הבסיס לדחיה של הטעון בענין זה".

7.בבקשה שבפני, טוענים המבקשים כי יש מקום לדון בשאלה אם ניתן לטעון נגד החלטה בערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] במסגרת הערעור על פסק הדין בתיק הפלילי העיקרי. בנוסף, חוזרים המבקשים וטוענים נגד הקביעה שאין מדובר בחומר חקירה; בין היתר טוענים הם, כי העובדה שניתן לגלות חומר שנדרש לגלותו בהליך לפי חוקי מסים הופכת את החומר נשוא בקשת העיון שלהם לחומר חקירה. עוד טוענים המבקשים נגד הערת בית המשפט המחוזי, לפיה ניתן היה להביא לגילוי מסמכים במסגרת החקירות הנגדיות של הלקוחות שהעידו נגדם. כן חוזרים המבקשים על הטענה בענין סירובם המאוחר של לקוחות לאפשר עיון וטוענים, כי הן אם לקוחות הסכימו לגלות חומר הן אם לאו, למדינה יש חובת גילוי נפרדת ועצמאית.

8.טענות המבקשים בענין עיון בחומר חקירה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. אין מקום בענייננו לרשות ערעור בשאלה אם ניתן להשיג על החלטה בערר לפי סעיף 74(ה) במסגרת הערעור על פסק הדין הפלילי העיקרי. אף בהנחה – ולא אביע עמדה בנושא – שמדובר בשאלה בעלת חשיבות חוקתית או ציבורית (ראו רע"פ 8867/03 מרציאנו נ' מ"י (טרם פורסם) ואסמכתאות שם), הרי השאלה אינה מתעוררת

בתיק זה : כאמור, בית המשפט המחוזי, בפסק הדין בערעור, נמנע מלדון בשאלה לאור עמדתו לגופו של ענין, לפיה ממילא אין מקום להתערב בהחלטה שבערר. כלומר: בית המשפט המחוזי כלל לא דחה את טענת המבקשים בענין האפשרות להעלות בשלישית את נושא העיון, אלא החליט שלא להתערב בהחלטה בערר מטעמים אחרים. לענין טענות המבקשים לגופה של בקשת העיון: נקבע, על ידי שתי ערכאות, כי חלק מהחומר אינו חומר חקירה ונקבע, כממצא עובדתי, שהחומר נשוא הטענה הועמד לעיון המבקשים. בענין חומר החקירה, אין מקום לרשות ערעור.

הודעות המבקשים

9.על-פי קביעתו של בית משפט השלום, המבקשים הודו בעבירות בחקירותיהם הראשונות בפני חוקרי מע"מ וקשרו עצמם לחלק מהעובדות המיוחסות להם בכתב האישום, כאשר בהמשך, הם סירבו לשתף פעולה ולהשיב באופן ענייני לשאלות החוקרים. בית משפט השלום מצטט הודעות של כהן, בהן הוא מודה מפורשות בזיוף דוחות של לקוחות ושל משרדו ומפרט מרכיבים עיקריים של טכניקת זיוף הדו"חות. כן מובאים ציטוטים מחקירת יורקוביץ, בה הוא מודה מפורשות בדיווחים כוזבים למע"מ ובביצוע חלק מהעבירות. מהכרעת הדין עולה, כי המבקשים טענו טענות בענין הודעותיהם, שהוגדרו על ידם כטענות בענין "משקל ההודעות לעומת קבילותן", כאשר המרכזיות שביניהן הינן, כי חוקרי המע"מ כתבו בהודעות כל מה שעלה בדעתם לכתוב במטרה להפיל את האשמה על רואה החשבון יורקוביץ וכי חוקרי המע"מ שינו הודעות לאחר עריכתן. בית משפט השלום עמד על כך שהמבקשים לא ביקשו לנהל משפט זוטא. כן קבע בית משפט השלום, כי החוקרים ביצעו עבודתם נאמנה. לענין משקל ההודעות, עמד בית משפט השלום על הלכות בענין המבחן הפנימי של הודאה וקבע, לענין המבחן החיצוני – דבר מה נוסף – כי על אף שניתן לעגן הרשעה בעבירות רבות באמצעות "דבר מה" בענין אחת העבירות בלבד, הוא רואה לנכון לבחון אם קיימת תשתית ראייתית מספקת לכל אחת ואחת מהעבירות בנפרד. אכן, כך עשה בית משפט השלום, ומחלק מהעבירות הורשעו המבקשים ומאחרות זוכו.

10.על אף האמור, המבקשים טענו בערעור בפני בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום התעלם מכך שטענותיהם כוונו למשקל העבירות לעומת קבילותן. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. כן דחה בית המשפט המחוזי את הטענה שההודעות אינן משקפות את מה שנאמר בחקירה; זאת, לאור העובדה שמדובר בממצא מהימנות. בית המשפט המחוזי אף בחן, לגופן, את הטענות לפיהן קיימים פערים בין תמלילי החקירות לבין ההודעות בכתב שהוגשו כראיות. בית המשפט המחוזי הגיע - לאחר בחינה מדגמית מדוקדקת, אותה פירט בפסק דינו - למסקנה כי אין פערים מהותיים בין התמלילים לבין ההודעות, מעבר להבדלים הטבעיים שבין תמליל הכולל את תוכנם המלא של הדברים לבין סיכומם המתומצת בהודעה בכתב.

11.בבקשה בפני, חוזרים המבקשים על הטענה לפיה, כביכול, הערכאות הקודמות התמקדו באי קיום משפט זוטא ולא התייחסו לכך שטענות המבקשים הופנו לענין משקל ההודעות. כפי שהובהר לעיל, גלוי על פני פסקי הדין של שתי הערכאות, כי אין בטענה זו ולא כלום, וממילא לא מתעוררת כאן שאלה חוקתית או ציבורית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור. טענתם הנוספת של המבקשים בענין זה הינה כי אף אם אין הבדלים "מהותיים" בין התמלילים לבין ההודעות, יש בהבדלים הקיימים כדי להראות כי המבקשים לא הודו בעבירות. טענה זו אינה אלא תרתי דסתרי, והאמור בענין הטענה הקודמת בפני יפה אף כאן.

ביצוע בצוותא

12.המבקשים טענו בפני בית משפט השלום, כי כהן היה הבעלים הבלעדי של "סיגמא יועצים" וכי רואה החשבון יורקוביץ לא היה שותף בעסק, אלא שכיר בלבד. בית משפט השלום דחה טענה זו וקבע כי מעמדו של יורקוביץ היה כשל שותף בעסק לכל דבר וענין; עוד נקבע כי יש לראות בשני המבקשים מבצעים בצוותא של העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, זאת "על פי ההלכה אשר נקבעה בדנ"פ 1294/96",1365 משולם ואח' נ' מ"י , פ"ד נב (5) 1. לאור האמור, קבע בית משפט השלום כי הוא "רואה את [יורקוביץ], בין אם הוא שותף בחברת סיגמא ובין אם כשכיר בה, שותף מלא לביצוע העבירות...". בית משפט השלום קבע כי יורקוביץ היה מעורב בניהול תיקי העוסקים ובניהול "סיגמא יועצים" בכלל. והעיקר: בית משפט השלום קבע, כי

"למרות האמור לעיל, כי ניתן מבחינה משפטית לראות את שני הנאשמים 'כמבצעים בצוותא', לנוכח אופי העבירות וטבען, בחרתי לדון ולבחון את ענינו של כל אחד מ-2 הנאשמים באופן פרטני..." (ע' 701 להכרעת הדין).

ואכן, בית משפט השלום ניתח את עשרות הפרשיות הפרטניות נשוא כתב האישום, כל אחת בנפרד, ובניתוח כל פרשייה, לגבי מאות עבירות וכמעט ללא יוצא מן הכלל, עמד על שאלת קיום יסודות העבירה לגבי כל אחד משני המבקשים בנפרד. בית המשפט אף הגיע למסקנה, בפרשיות מסוימות, כי יש להרשיע את יורקוביץ בלבד ולזכות את כהן, וההיפך; בפרשיות מסוימות זיכה בית משפט השלום את שני המבקשים, וכאשר הרשיע את שני המבקשים יחדיו, נהג לעמוד על ההודאתו של יורקוביץ ועל ראיות הקושרות אותו לעבירה.

המבקשים טענו בענין מעמדו של יורקוביץ כשותף בעסק וכשותף לביצוע העבירות בפני בית המשפט המחוזי, אשר לא ראה לנכון להתערב בהכרעת הדין בנקודות אלה.

13.בבקשה בפני, שוב משיגים המבקשים על הקביעה שיורקוביץ היה שותף בעסק; לחילופין, טוענים הם כי אין להתייחס ליורקוביץ כשותף לדבר עבירה, "היות ולא התקיימו היסודות הדרושים על מנת לסווג אדם כמבצע עיקרי (כפי שהותוו בדנ"פ עוזי משולם נ. מ"י , פ"ד נב (5) 1)". הטענה הראשונה אינה אלא טענה בענין ממצאים עובדתיים ואינה מצדיקה רשות ערעור; ממילא, וכפי שקבע בית משפט השלום בעצמו, ה"שותפות" הרלוונטית להרשעה בעבירות אינה שותפות בעסק אלא שותפות בביצוע עבירה, בבחינת ביצוע בצוותא. הטענה השנייה, בענין דנ"פ משולם , הינה טענה סתמית שאינה מפורטת או מוסברת כלל ועיקר. איזה יסוד מדנ"פ משולם, על שבע חוות דעת שבו ועל 69 עמודיו,

אינו מתקיים? ומדוע? המבקשים אזכרו את פסק הדין וסתמו. על סמך טענה מסוג זה, ודאי שאין מקום ליתן רשות לערער. מעבר לצורך אעיר, כי הקשיים שהתעוררו בדנ"פ משולם , כגון קו פרשת המים בין משדל לבין מבצע בצוותא, ביצוע בצוותא ללא נוכחות פיזית בזירת עבירה, מעמדו של מנהיג קבוצת עבריינים שאינו נוטל חלק מעשי נוסף בביצוע העבירה – אינם מתעוררים בתיק זה. המבקשים, כאמור, לא פירטו בבקשה מה במבחן המעורב למבצע בצוותא, שהתקבל בדנ"פ משולם, לא מתקיים בעניינם. מהודאות יורקוביץ, כפי שהובאו בפסק הדין, עולה כי תפקידו בתכנית היה ביצוע של חלקים מרכזיים של העבירות, במובן הפשוט של מונחים אלה, שאינה מעלה קושי משפטי. העיקר הוא, כאמור, שבית משפט השלום, אף שקבע כי יורקוביץ הינו גם מבצע בצוותא, הניח את היסודות המשפטיים להרשעת יורקוביץ בעשרות עבירות באופן עצמאי ולא בהסתמך על הגדרת המבצע בצוותא. לאור כל האמור, אין טעם במתן רשות ערעור בשאלת הביצוע בצוותא.

פרשנות סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף

14.למבקשים שתי טענות בענין סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף. הטענה הראשונה הינה, כי בית משפט השלום טעה עת שקבע שלפי סעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, המגדיר כיצד יש לדווח על מס תשומות, חלה חובה שחשבונית נשוא ניכוי מס תשומות תהיה בחזקת המדווח בפועל, לעומת מצב שהחשבונית הוצאה כדין אך אינה בחזקת המדווח בפועל, אלא בחזקת אחר (ע' 708 להכרעת הדין). אינני משוכנעת כי השופט אלרון התיימר לקבוע חובה כזו ואף אני לא אביע עמדה בנושא (ראו סעיף 117(ב)(5) דהיום לחוק), כי ממילא, המבקשים אף לא הראו חשבוניות שבידי אחרים אשר היה בהן כדי לשכנע את בית המשפט בחפותם. לטענת המבקשים, חשבוניות כאמור נמצאות ב"חומר חקירה" שלא הועמד לעיונם, אך על נושא זה כבר עמדנו.

15.הטענה השנייה של המבקשים בענין סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף הינה, כי יסוד לקיום העבירה הינו צמיחת טובת הנאה למדווח דיווח לא נכון. מדובר בטענה שככל הנראה לא נטענה בערכאת הערעור; המבקשים אף הביאו כאסמכתא, בסיכומיהם בפני בית המשפט המחוזי, פסק דין המפרט מפורשות את יסודות העבירה לפי סעיף 117(א)(3), אשר אין בו רמז ליסוד כאמור. כך או אחרת, המבקשים לא הפנו לטענותיהם בערכאות הקודמות בענין יסוד טובת ההנאה וכלל לא טענו בפני כי הם טענו את הטענה בערכאות הקודמות. די בכך כדי להימנע ממתן רשות ערעור בשאלת יסוד טובת הנאה בעבירה לפי סעיף 117.

ייצוג

16.המבקשים טוענים בבקשה שבפני, כי סנגורם בבית משפט השלום ייצג, בו זמנית, חלק מעדי התביעה, דבר אשר יצר חשש כבד לקיום ניגוד אינטרסים והביא לפגיעה קשה בהגנתם. לטענת המבקשים בנושא זה, הם הגישו בקשה לעיון במסמכים בבית המשפט המחוזי, לאחר השלמת הסיכומים אך לפני מתן פסק הדין בערעור. אקדים ואומר, כי אין מקום למתן רשות ערעור אף בנושא ייצוג כפול, כי המבקשים ידעו כי עליהם לבקש את תיקון הודעת ערעורם, אך הם בחרו שלא להגיש בקשה כזו. אבאר.

ביום 18.9.2003 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי "בקשה לעיכוב מתן פסק דין" (ב"ש 3995/03). בבקשה זו טענו באי כוח המבקשים עו"ד אולמן ועו"ד פיש כי ע"פ 9336/02, 9626, 9972 אוחיון ואח' נ' מ"י ,

העוסק בייצוג כפול על ידי סניגור, פורסם יום לפני כן וכי "לאחר קבלת העתק פסק הדין, ציינו המבקשים בפני הח"מ כי סניגורם בפני הערכאה הקודמת ייצג גם שלושה מבין עדי התביעה אשר העידו נגדם". המבקשים ביקשו לעכב את מתן פסק הדין בערעור לאור רצון באי כוחם

"לעשות בדיקה מעמיקה ומקיפה בטרם יפנו לבית המשפט ב בקשה לתיקון הודעות הערעור - בדיקה אשר תכלול, בין היתר, קבלת התיקים של העדים הללו ובדיקת הרלוונטיות שלהם לתיק..." (ההדגשה הוספה).

ביום 21.9.2003, התיר בית המשפט המחוזי הגשת בקשה מפורטת כאמור עד 7.10.2003, וביום 13.10.2003, הוארך מועד זה ,לבקשת המבקשים, ב- 14 יום.

באותו היום שבו התבקשה הארכה – 13.10.2003 - הגישו המבקשים בקשה לקבלת צו לעיון במסמכים: עיון בתיקיהם של שלושה עדי תביעה, בכדי לברר אם יוצגו על ידי בא כוח המבקשים בבית משפט השלום (ב"ש 4132/03). ביום 19.10.2003, דחה בית המשפט המחוזי הבקשה לצו לעיון במסמכים.

על אף שהמבקשים ידעו, למעלה מחודש לפני מתן פסק הדין בערעור, כי עליהם לבקש את תיקון הודעת הערעור ואף ביקשו וקיבלו ארכה לטובת הענין, פסק הדין בערעור ניתן ביום 6.11.2003, מבלי שהמבקשים ביקשו מבית המשפט את תיקון הודעת הערעור. שאלת הייצוג הכפול לא היוותה, על כן, חלק מיריעת המחלוקת בערעור, ובצדק לא דן בה בית המשפט המחוזי. בטענת המבקשים בפני, לפיה "דחיית בקשתם [לעיון – מ"נ] על ידי בית המשפט קמא משמעה חסימת דרכם ומניעתם מלמצות את ההליכים העומדים לרשותם" אין ולא כלום; דבר לא מנע מהמבקשים לבקש את תיקון הודעת הערעור. בבקשה שבפני, מבקשים המבקשים דיון בנושא שהם בחרו שלא להעלות בערעורם. זכות הערעור היא זכות לערעור אחד בלבד, ואין מקום להרשות ערעור נוסף בכדי לאפשר דיון בטענה שבחרו הנאשמים שלא לעלות כדבעי בערעור הראשון. הדברים נכונים אף לגבי טענה שהינה, מטבעה, טענה חמורה.

17.למעלה מן הצורך ולשם הסרת ספק אציין, כי עיינתי בראיות שביקשו המבקשים, בהסכמת המדינה, להגיש בענין ייצוג כפול: שני תצהירים והעתקי שתי חשבוניות. מדובר בשני תצהירים – אחד מטעם כל מבקש – בענין ייצוג המבקשים על ידי הסניגור בו בזמן שייצג את מסעדת דולפין וקלינר כימיכלים בע"מ, שנציגיהם העידו כעדי תביעה, ופקידה במשרד "סיגמא יועצים". העתקי החשבוניות נחזים להיות שתי חשבוניות שהנפיק הסנגור בבית משפט השלום בשנת 1998 למסעדת דולפין - חשבונית אחת בגין שכר טרחה והחשבונית השנייה בגין אגרה. אם הסניגור בבית משפט השלום ייצג את מסעדת דולפין וקלינר כימיקלים בע"מ באותו זמן, אין להמעיט בחומרת הדבר; דא עקא, שבעבירות בהן הורשעו המבקשים לגבי מסעדת דולפין וקלינר כמיכלים בע"מ הודו המבקשים מפורשות בחקירותיהם במשטרה (ע' 713 – 715 ו- 737 להכרעת הדין). זאת ועוד: העבירות בהן הורשעו המבקשים בענין שני לקוחות אלה מהווים ב- 18 עבירות בלבד מתוך 181 עבירות על סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף בהן הורשע כהן ו – 44 מתוך 323 עבירות על סעיף זה בהן הורשע יורקוביץ; אף אחת מ- 28 עבירות גניבה בהן הורשע כהן בתיק אינה מתייחסת לשני לקוחות אלה, ובענין יורקוביץ מדובר ב- 11 עבירות גניבה מתוך 44 בהן הורשע (ע' 756, 765, 766 להכרעת הדין). אין גם לשכוח, שבית משפט המחוזי הרשיע את המבקשים בעבירות מהן זוכו בבית משפט השלום מבלי להוסיף לעונש. לאור כל האמור, בכל הנוגע למסעדת דולפין ולקליינר כימיכלים בע"מ, ומבלי לגרוע מחומרתו של ייצוג כפול אם אירע, ברור שלא נגרם עיוות דין למבקשים והתוצאה האופרטיבית עבורם הינה חסרת משמעות. בענין הפקידה: המבקשים טענו בבית משפט השלום כי הפקידה, ולא הם, עסקה בדו"חות נשוא ההליך. לכאורה, לניגוד עניינים מייצוג כפול של המבקשים ושל הפקידה השלכות לא לגבי לקוח זה או אחר, אלא על כל העבירות בענין דו"חות לא נכונים. דא עקא, העובדה שכהן הודה מפורשות בכ- 2/3 מהעבירות על סעיף 117 בהן הורשע ויורקוביץ הודה מפורשות בכ- 3/4 מהעבירות על סעיף זה בהן הורשע, ממילא ממוטטות את טענתם הכללית והמאוחרת, לפיה הפקידה, ולא הם, עסקה בדו"חות. לכך יש להוסיף את הרשעת המבקשים בעבירות רבות נוספות בבית המשפט המחוזי ללא הוספת עונש, את היות התצהירים תצהירים מטעם נאשמים שהודו מפורשות במעשי רמייה רבים בכתב ואת חתימת התצהירים, על פני הדברים, עוד לפני מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. כל זאת אמרנו מעבר לצורך. כאמור, המבקשים ידעו כי עליהם לבקש את תיקון הודעת הערעור בבית המשפט המחוזי, הם לא עשו כן, והבקשה לרשות ערעור בנושא זה נדחית.

גניבה

18.בית משפט השלום קבע, כי המבקשים הפנו את דמי ההמחאות לפקודת מע"מ שמסרו להם לקוחות, לתיקי לקוחות אחרים. המבקשים טענו, כי הדבר נעשה במסגרת התחשבנות כדין עם הלקוח. בית משפט השלום קבע לענין זה:

"אני סבור כי חובת ההוכחה חלה על הנאשמים ועליהם להוכיח התאמה בין הסכומים שחולקו לסכומים ששולמו על ידם. דא עקא, שבכל העבירות של אישום זה ב"כ הנאשמים הותיר עניין זה בלתי פתור, לא הציג כל תשתית ראייתית להוכחת טענתו ולמעשה הותיר את הטענה כטענה בעלמא, כאילו מבקש הוא לומר, שבכך שהנאשמים גנבו רק מחלק מהשיקים די כדי להטיל ספק שיהיה בו כדי לזכותם" (ע' 753 להכרעת הדין).

19.המבקשים טוענים כי בית משפט השלום הטיל עליהם את הנטל שלא כדין, וכי בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיהם. על כן, כך הטענה, יש ליתן להם רשות ערעור בענין זה. נראה לי כי הקטע שצוטט הוצא מהקשרו: בית משפט השלום קבע (ע"מ 752 להכרעת הדין) כי כאשר מושך השיק, הלקוח, הסכים לחלוקתו, לא מתקיימת יסודות עבירת הגניבה. עוד נקבע כי בכל מקרה בו לא נרשם השיק לפקודת מע"מ יש לדון את הנאשמים לכף זכות, לאור טענות הנאשמים בענין התחשבנות כוללת לפיהן היו הלקוחות מפקידים שיקים פתוחים

שהסכום הנקוב בהם נועד לכסות מספר חיובים, כגון תשלומים למס הכנסה ולמע"מ. ואולם – כך הוסיף בית המשפט, ברי, כי טענה להתחשבנות כוללת נדחית כאשר נרשם במפורש כי השיק הוא לפקודת מע"מ. בהקשר זה מזכיר בית משפט השלום, לפני הקטע שצוטט לעיל, כי ב"כ הנאשמים טען כי גם בשיקים שנכתבו מפורשות לטובת מע"מ היתה התחשבנות כוללת, כאשר בהמשך שולמו חובותיו של העוסק למע"מ מכיסם של הנאשמים או מכיסם של העוסקים לטובתם חולקו השיקים. את הקטע שצוטט יש לפרש בהקשרו כדוחה טענה סתמית של המבקשים, כך עולה גם מניתוח העובדות הקונקרטית בהן באותן עבירות בהן הורשעו הנאשמים.

סוף דבר לעניין זה: אף שניסוח הקטע שצוטט עשוי, תיאורטית, להעלות שאלה עקרונית, לא כך הוא כשבוחנים הלכה למעשה את ניתוח העובדות.

לסיכום

20.באי כוח המבקשים עשו כל מאמץ לשוות מטענותיהן גוון של שאלות עקרוניות המצדיקות בירור של הפרשה או חלקה בגלגול נוסף. ואולם, בחינת הדברים מקרוב מעלה שהבקשה אינה מצדיקה בירורו של שום נושא בשלישית.

21.הבקשה נדחית. המבקשים יתייצבו לריצוי עונשם ביום 23.1.2005 עד השעה 10:00 במזכירות הפלילית בבית משפט השלום בחיפה.