רע"פ 10591/07 למיט יבוא ויצוא בע"מ נ. מדינת ישראל-אגף המכס והמע"מ

חברת למיט יבוא ויצוא בע"מ (להלן: החברה ), ומר אייל אלגואטי (להלן: המבקש ) אשר היה בתקופה הרלוונטית בעליה של החברה ומנהלה הפעיל (להלן ביחד: המבקשים ), הועמדו לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 2941/01) בגין 468 עבירות של הגשת רשימון כוזב, לפי סעיף 212(א)(4) לפקודת המכס, [נוסח חדש] (להלן: פקודת

המכס ); 468 עבירות של הטעיית פקיד מכס, לפי סעיף 212(א)(9) לפקודת המכס; 468 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת או מסמך כוזב בפרט חשוב, לפי סעיף 22(א)(1) לחוק מס קניה (טובין ושירותים) התשי"ג-1952 (להלן: חוק מס קניה ); ו-468 עבירות של התחמקות מתשלום מס שנתחייב בו, לפי סעיף 22(א)(5) לחוק מס קניה.

לפי הנטען בכתב האישום, בתקופה מיום 1.10.1995 ועד ליום 21.5.1997 הגישו המבקשים לרשויות המכס 468 רשומונים כוזבים על מנת לשחרר מפקוח המכס סיגריות שיובאו על ידם. על פי כתב האישום המבקשים הצהירו בכזב לרשויות המכס את מחירן הסופי לצרכן של הסיגריות, תוך כוונה להטעות את פקיד המכס ותוך הגשת רשומון כוזב בנוגע לערך מחירן הסופי של הסיגריות. במעשיהם אלו התחמקו מתשלום מס קנייה של 2,919,592 ש"ח. כתב האישום חילק את העבירות שביצעו המבקשים לשלוש תקופות, התקופה מיום 22.9.1995 עד ל-30.6.1996 (להלן: התקופה הראשונה ) בה הוגשו 215 רשומונים ובוצעו 215 עבירות, התקופה שמיום 1.7.1996 ועד 31.12.1996 (להלן: התקופה השנייה ) בה הוגשו 117 רשומונים ובוצעו 117 עבירות, והתקופה מיום 1.1.1997 ועד 7.5.1997 (להלן: התקופה השלישית ) בה הוגשו 136 רשומונים ובוצעו 136 עבירות.

ביום 8.3.2006 זיכה בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ז' הדסי-הרמן) את המבקשים מן העבירות המתייחסות לתקופה הראשונה וזאת מחמת הספק, והרשיע את המבקשים ביתר 253 העבירות השונות המתייחסות לתקופה השנייה והשלישית. בית המשפט התבסס בהרשעתו על כך שדי בהשוואת המחיר הסיטונאי אל מול המחיר המוצהר לצרכן בכדי להבין כי המחיר המוצהר לגבי הצרכן הסופי אשר מופיע ברשומון הינו נתון שאין בו אמת.

ביום 27.3.2006 גזר בית המשפט על החברה קנס בסך 100,000 ש"ח. על המבקש גזר בית המשפט עונש של עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 75,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו.

על פסק הדין הנ"ל ערערו הן המבקשים והן המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70747/06). המבקשים ערערו על הכרעת הדין ולחילופין על גזר הדין, ואילו המשיבה ערערה על זיכויים של המבקשים ביחס לתקופה הראשונה ועל קולת העונש שהוטל עליהם.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' המר והשופטים ז' כספי ו-י' שיצר) דחה את שני הערעורים לעניין הכרעת הדין בקובעו כי אינו מוצא מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט השלום, וכי צדק בית משפט השלום בקביעותיו ובמסקנות אליהן הגיע. עוד קבע בית המשפט כי גם אם המבקשים לא היו מעורבים ישירות בקביעת המחיר לצרכן (וזה לא המצב) , הם יכלו לקבל בקלות את המידע על המחיר לצרכן בו נמכרות הסיגריות לצרכן מהמפיצים שאתם עבדו. לעניין טענת ההסתמכות אותה טענו המבקשים קבע בית המשפט המחוזי כי אין ממש בטענה זו. גם בערעור המשיבה על הזיכוי לגבי התקופה הראשונה לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להתערב וקבע כי נימוקיו של בית משפט השלום לעניין הזיכוי מקובלים עליו, וכי לא מצא עילה להתערבות. לעניין ערעור המשיבה על גזר הדין קבע בית המשפט המחוזי כי בערעור זה יש ממש, וקבע כי מדובר בעבירות שנפרסו על פני תקופה ארוכה, וגרמו להפסד ניכר לאוצר המדינה, וכי בעבירות מסוג זה יש להחמיר את הענישה. בית המשפט המחוזי הטיל על המבקש עונש מאסר של שנה מתוכו ששה חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים; וכן הגדיל בית המשפט את הקנס שהוטל על המבקש לסכום של 200,000 ש"ח או עשרה חודשי מאסר תמורתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שבים ומעלים המבקשים את כל טענותיהם שנדחו בערכאות הקודמות. בין היתר טוענים המבקשים כי המשיבה לא הצליחה להוכיח את היסוד העיקרי הטעון הוכחה, קרי מה היה המחיר לצרכן בכל אחד ואחד מן המועדים בהם הוגשו לשלטונות המכס 468 רשומוני היבוא שנטענו להיות כוזבים, וכי גם בית משפט השלום השתכנע כי המבקשים לא ידעו ולא יכלו לדעת מה היה מחיר המכירה בפועל בכל אחת מנקודות המכירה של הסיגריות. המבקשים טוענים

כי הרשעתם הייתה

על בסיס חישוב תיאורטי, וכי הרשעה זו מנוגדת לעיקרון החוקיות. עוד טוענים המבקשים להגנת ההסתמכות, כשלטענתם הם פנו והתייעצו עם איש הרשות, מר מאיר הורוביץ, הממונה בעצמו על ביצוע של הוראת החקיקה ואשר גם בידו לא עלה להסביר למבקשים כיצד עליהם לנהוג לאחר פרסום הצו החדש. בנוסף טוענים המבקשים כי נסיבות המקרה החריגות והתמשכות ההליכים בתיק מצדיקים הקלה בעונשם.

מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים הדרושים למתן רשות ערעור, שכן אינה חורגת מעניינם הפרטני של המבקשים ולמעשה עוסקת אך ורק בתקיפת הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקשים, לא מצאתי בבקשתם כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור, ומסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בענייננו, קבע בית משפט השלום כי המשיבה הוכיחה את הנטען על ידה בכתב האישום לגבי התקופה השנייה, והשלישית. בית המשפט ביסס את קביעתו על העובדה כי בתקופות אלו המחיר לקמעונאי היה גבוה מהמחיר שהוצהר ברשימונים כמחיר לצרכן, דבר שאינו סביר בעליל, וכן על העובדה כי ההפרש בין המחיר לצרכן לבין המחיר לסיטונאי זעום ביותר. אין לראות בקביעה זו של בית המשפט כהרשעה על בסיס תיאורטי, מדובר בקביעה חד משמעית על סמך העדויות והנתונים שעמדו בפני בית המשפט. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המקרה שבפני אינו אחד מאותם מקרים חריגים. המבקשים היו מעורבים ישירות בקביעת מחיר המכירה של הסיגריות לצרכן, ולכן יכלו לדעת מהו מחיר המכירה לצרכן. יתרה מכך המחירים הללו הוכתבו לקמעונאים על ידי שלושת המפיצים העיקריים, ולכן גם אם נניח כי המבקשים לא היו מעורבים ישירות בקביעת המחיר לצרכן, יכלו להשיג מחיר זה בקלות. בכל מקרה אסור היה למבקשים להצהיר על מחיר שהוא נמוך מן המחיר שבו נמכרו הסיגריות לקימעונאים.

גם באשר לטענת ההסתמכות איני רואה מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט. טענת ההסתמכות של המבקשים מתבססת על שיחה בין בא כוחם, לבין מר מאיר הורוביץ מנהל יחידת המחירים במכס. כידוע טענת ההסתמכות לא תעמוד למי שלא מסר את כל המידע הרלוונטי (ראו ע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4)1, 157 (2000)). בענייננו צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי ההסתמכות הייתה שלא בתום לב וללא מסירת כלל העובדות הרלוונטיות.

לבסוף, בכל הנוגע לטענות המבקשים כנגד העונש שנגזר עליהם, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 1.6.2008 בשעה 8:00 בפני המפקח על עבודות השירות

במפקדת מחוז מרכז, יחידת עבודות שירות ברמלה, לשם תחילת ריצוי עבודות השירות שהוטלו עליו.