רע"פ 10604/08 עו"ד יעקב בר-און נ. משטרת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת.ד. 12575/07) בגין עבירה של סטייה מנתיב נסיעה, לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) ועבירה של נהיגה בחוסר זהירות, לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 10.5.2007 בסמוך לשעה 10:15, החל המבקש בנסיעה ברכבו ביציאה מחניה במקביל לשפת המדרכה הימנית, ברחוב יצחק שדה שבעיר תל-אביב. באותה עת נסע שם קטנוע בכיוון נסיעתו של המבקש משמאלו ומאחוריו. נטען כי המבקש לא נתן דעתו לדרך, החל בנסיעה כאמור, כאשר סטה לפתע שמאלה, נכנס לתוך נתיב נסיעת הקטנוע, לא אפשר לו נסיעה בטוחה, חסם את דרכו ופגע בו. כתוצאה מהתאונה נחבל רוכב הקטנוע וכלי הרכב ניזוקו.

ביום 14.7.2008 הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת א' שדמי ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בקובעו כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהתאונה ארעה בשל רשלנותו של המבקש בכך שבעת שיצא ממקום החנייה לא בדק את הדרך מאחוריו ומשמאלו כהלכה, ועל כן לא הבחין בקטנוע שנסע שם. עוד נקבע כי המבקש יצא ממקום החנייה בסטייה שמאלה, חסם את דרכו של נהג הקטנוע וגרם להתנגשות בין שני כלי הרכב. בקביעותיו אלו הסתמך בית המשפט על עדותם של רוכב האופנוע ובוחן התנועה המשטרתי, תוך שהוא דוחה את גרסתו של המבקש לפיה הקטנוע נסע בנתיב השלישי או הרביעי וכי הוא הספיק ליישר את רכבו לפני שפגע בו הקטנוע. בהמשך, גזר בית המשפט על המבקש קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתם ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים.

על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 700662/08).

ביום 18.11.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן ) את ערעורו של המבקש בקובעו כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס ומנומק הוא, ועל כן אין מדבר במקרה בו תתערב ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי הדיון בפני בית משפט השלום התנהל בצורה לא תקינה, לרבות העובדה שבית המשפט לא אפשר לו להזמין את הבוחן המשטרתי לעדות והעובדה כי חלקים מהדיון לא נרשמו בפרוטוקול, וכן כי קביעותיו העובדתיות לא הסתמכו על העדויות בתיק. עוד מלין המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן לדידו, התעלם הוא מטענותיו הבסיסיות שמאפשרות לו להתערב בפסיקת בית משפט השלום וכן כי קיימת סתירה בולטת בין מסקנות בית משפט השלום לבין המסקנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בקשתו של המבקש מתמקדת בעיקרה בטענותיו כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום לתעבורה. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהרשעתו של המבקש על ידי בית משפט השלום.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.