רע"פ 10686/04 חיים גרצוב נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס:

1.המבקש שימש כמנהל סניף בנק בראשית שנות ה-90. במסגרת עבודתו זו הוא אישר פעם אחר פעם חריגות מעבר למכסת האשראי המאושרת של לקוחות מסוימים, בלא שניתן אישור של הגורמים המוסמכים בבנק. הוא אף נקט באמצעים שונים על מנת להסתיר את חריגות האשראי מן הגורמים הממונים. בנוסף לכך גרם המבקש לכך שניתנו הלוואות גדולות ללקוחות מועדפים, בלא שנתקבל אישור מגורם מוסמך. נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל-אביב. לאחר שמיעת ראיות הורשע המבקש בשתי עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בשלוש עבירות של עובד בתאגיד לפי סעיף 424(1) לחוק, בשלוש עבירות של עובד בתאגיד לפי סעיף 424(2) לחוק ובשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק. בית משפט השלום השית על המבקש חמישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 12,000 ש"ח. הן המבקש והן המשיבה הגישו ערעורים לבית המשפט המחוזי, אלא שהמבקש חזר בו מערעורו. ערכאת הערעור החליטה להחמיר בעונש וקבעה, כי תקופת המאסר לריצוי בפועל תועמד על שנה אחת, ואילו סכום הקנס יוגדל ל-25,000 ש"ח. הבקשה שבפנינו מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה.

2.בית משפט השלום סיים את ההליך שבפניו בחודש מרץ 2003. המשיבה הגישה את ערעורה בחודש אפריל 2003. עם הגשת הערעור ואף לאחר מכן, לא עתרה המשיבה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר. המבקש החל לרצות את עונש המאסר בעבודות שירות בחודש אוגוסט 2003 ותקופת המאסר הגיעה לסיומה בחודש דצמבר 2003. בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בחודש נובמבר 2004. משמע, משנתקבל הערעור על המבקש לרצות עונש מאסר בין כותלי הכלא, על אף שסיים לרצות את העונש שהושת עליו בבית משפט השלום. נוסיף על כך נתון נוסף הנוגע למימד הזמן: עבירותיו של המבקש בוצעו בשנים 1993-1992. חקירת המשטרה נמשכה כחמש שנים. כתב האישום הוגש בחודש דצמבר 1998. אם פסק דינו של בית המשפט המחוזי יישאר על כנו, יהא על המבקש לרצות עונש מאסר של חודשים ספורים בין כותלי הכלא, שהרי יש לנכות מן העונש שגזר בית המשפט המחוזי – שנת מאסר אחת – את חמשת החודשים שהמבקש כבר ריצה.

3.אין ספק שהעונש שהוטל על ידי בית משפט השלום הינו עונש קל יתר על המידה. מעשיו של המבקש היוו הפרת אימון מוחלטת וחמורה במעבידו. על מעשים דוגמת מעשיו של המבקש יש להטיל, במקרה רגיל, עונש מאסר שיש לרצותו בין כותלי הכלא ולא על דרך עבודות שירות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שלאותם מעשים לא היה פן של שחיתות אישית, היינו המבקש לא הפיק טובת הנאה ישירה ממעשיו הנלוזים. והעיקר, אילו ביקשה המשיבה לעכב את ביצועו של עונש המאסר, יש להניח כי בית משפט השלום או ערכאת הערעור היו נעתרים לבקשה. בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לנתון זה, במיוחד כאשר מצרפים אנו לכך את העובדה שחלפו כ-12 שנים מאז ביצועם של מעשי העבירה.

4.אי לכך, הערעור מתקבל במובן זה שעונש המאסר שהוטל בבית המשפט המחוזי יבוטל, כך שהעונש שהטיל בית משפט השלום יוותר על כנו. לא יחול שינוי בענין הקנס שהוגדל על ידי בית המשפט המחוזי.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין­ :

אני מסכים.

ש ו פ ט

המישנה לנשיא מ' חשין :

לוּ נשמעה דעתי כי-אז דחינו את הבקשה. מעשיו של המבקש חייבו אותו, במהלך הדברים הרגיל, בעונש מאסר הנמדד בחודשים לא מעטים, והשאלה הנשאלת היא, אם נסיבות העניין היה בהן כדי להכריע את הכף שכנגד. שלא כדעת חבריי, דעתי היא כי צדק בית-המשפט המחוזי בהחליטו להחמיר בעונשו של המבקש, וחרף כל שיקולי-הנגד לא נמצא לי כי הוכחה להנחת דעתנו עילה המזכה אותנו להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

ש ו פ ט

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט גרוניס.