פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
10708/03
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
המבקשת:
עדי קומרוב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בע"פ
71475/03 מיום 21.10.03 שניתן על-ידי כב' השופטים : ז' המר, י' שנלר וי' שיצר
בשם המבקשת; עו"ד זאב
אלוני
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו .
2.המבקשת ואישהּ הודו בהסדר טיעון בעבירות שיוחסו להם בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. המבקשת הודתה בהעלבת עובד ציבור - עבירה כהגדרתה בסעיף 288 לחוק העונשין תשל"ז-1977 ( החוק ) - ואישהּ הודה בביצוע עבירה של איומים - כהגדרתה בסעיף 192 שלחוק. עבירות אלה בוצעו נגד שוטרים שהגיעו לדירתם של בני-הזוג בעקבות הודעה שקיבלו על-אודות ויכוחים קולניים וחשש לגילויי אלימות. השניים הורשעו, על המבקשת הוטל קנס וצו מבחן למשך שנה ועל בן זוגה הוטל מאסר על תנאי וקנס.
3.בפסק-דין זה קיבלה השופטת ז' הדסי-הרמן את בקשת התביעה להרשיע את המבקשת בדין, זאת חרף המלצת שירות המבחן - המלצה שניתנה על-בסיס התרשמות קצינת המבחן מהמבקשת והחשש לפגיעה באפשרויות תעסוקתה בעתיד - שלא להרשיעה. השופטת הסבירה כי הטענות לזכות אי הרשעתה של המבקשת: עברה הנקי, הודאתה בעבירה ותכניותיה לעתיד ללימודים ולעבודה עם ציבור - טענות יפות הן לעניין העונש, אך אין בהן - בנסיבות העבירה שלעניין - כדי לגבור על עניין הציבור בהרשעה.
4.על פסק-דין זה ערערו בני הזוג לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. עיקר ערעורה של המבקשת נסב על עצם הרשעתה בדין, ואילו עירעורו של בן זוגה נסב רק על הקנס שהושת עליו. לאחר שקילת מיכלול הנסיבות דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת על הרשעתה, בקובעו כי מקובלים עליו נימוקי בית המשפט השלום ומסקנותיו. בית המשפט הוסיף וציין כי:
.. אין כל אינדיקציה על נזק בלתי יחסי שייגרם לה [למבקשת] בעתיד הנראה לעין. עצם העובדה שהמבקשת היא צעירה - בת 23 - שעדיין לא גיבשה את תחומי השכלתה ועיסוקה בעתיד איננה עילה לאי הרשעה, שכן הרבה מאוד נאשמים צעירים בגילם נתונים במצב דומה.
ומכאן שלא הוכח - כמיבחן שנקבע בהלכה - כי "אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה": ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337, 341. כן נדחתה בקשה חלופית מטעם המבקשת לקבלת תסקיר משלים. למרות זאת, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורם של בני הזוג על הקנסות שהוטלו עליהם והמירם בהתחייבויות כספיות.
5.על פסק-דין זה בקשת רשות הערעור שלפנינו, ובה מבקשת המבקשת רשות לערער על הרשעתה בדין. לטענתה, טעה בית המשפט קמא באופן בו יישם את הקריטריונים שנקבעו בפסק הדין תמר כתב , ובעיקר בפירושו של קריטריון "הנזק הצפוי".
6.עיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, ומסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. שתי הערכאות שנדרשו לנושא שקלו כל שיש לשקול וקבעו כי לא נתקיימו הקריטריונים לאי הרשעתה של המבקשת. כל הטענות שהועלו כנגד יישום הקריטריונים על המקרה הספציפי אינן אלא בגדר ערעור שגרתי על שיקול דעתן של הערכאות שקדמו לי, בנסיבות המקרה הספציפי. כך הוא אף לעניין פירוש קריטריון "הנזק הצפוי". קריטריון זה נדון לגופו - מבלי שפורש בדרך חריגה - ונקבע כי בנסיבות העניין אין הוא מתקיים. נדע מכאן כי טענותיה של המבקשת אינן מעלות כל שאלה בעלת השלכות משפטיות, חוקתיות, או ציבוריות החורגות מתחום בקשתה הספציפית, וממילא אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית לפי הכללים הנקוטים בידינו. השוו: רע"פ 6189/92 זכריה מתעב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ורע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123.
7.בשולי הדברים אוסיף שבכוונת-מכוון לא ציטטתי מכתב-האישום את דברי העלבון שהמבקשת הטיחה בשוטרים. דברים אלה הם כה גסים ומקוממים עד שחשתי לכבודה של המבקשת.
8. הבקשה נדחית.
היום, כ' בכסלו תשס"ד (15.12.2003).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
03107080_G01.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il