רע"פ 3013/05 ניר קפון נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 1337/04, שניתן ביום 27.1.05 (סגן הנשיא ש' ברלינר והשופטים י' גריל ו- י' דר), בו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה בת"פ 6916/00 (השופט ח' סבאג) מיום 3.5.04.

2.

המבקש הנו שוטר המשרת במשטרת ישראל מאז שנת 1998. כנגד המבקש הוגש כתב אישום לפיו ביום 24.3.99 בשעה 2:00 אחר חצות, הגיע המבקש במסגרת תפקידו, למגרש כדורסל וזאת בשל תלונות על הפרעה למנוחה. המבקש הואשם בכך כי בעת הגעתו למגרש, הוא תקף את אחד הנערים אשר שיחקו בכדור. נטען כי המבקש סטר למתלונן בפניו, הפילו ארצה ולאחר שהמתלונן ניסה לברוח, רדף אחריו, תפסו, הפילו לרצפה, סטר לו ובעט בו.

3.

לאחר ניהול הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש ביום 23.2.04, וקבע בהכרעת הדין כי עדותו של המתלונן אשר נתמכה בעדויות של עדי ראיה נוספים מהימנה עליו. עם זאת, בהחלטה מיום 3.5.04 ביטל בית המשפט השלום את הרשעתו וקבע כי בחינת מכלול נסיבות העניין מעלה, כי בנושא זה כפות המאזנים כמעט מאוזנות אולם הכף נוטה לאי הרשעת המבקש. על המבקש הוטלו 250 שעות של"צ והוא הועמד לפיקוח קצין מבחן למשך שנה.

4.

כנגד החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי וטענה כי מעשיו החמורים של המבקש מחייבים הרשעה. בית המשפט המחוזי בפסק-דין מפורט קיבל את ערעור המשיבה והרשיע את המבקש. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי מעשיו של המבקש נעשו במסגרת מילוי תפקידו כשוטר האמון על שלטון החוק, הנם מעשים חמורים אשר מחייבים הרשעה. בית המשפט המחוזי נתן משקל גם לכך שמעשי האלימות של המבקש נעשו כנגד קטין, בשני שלבים, וגם לאחר שהמתלונן ניסה לברוח, המבקש רדף אחריו והמשיך להכותו.

5.

בבקשת רשות הערעור שבפני טוען המבקש, כי טעה בית המשפט המחוזי בקבלו את הערעור. לטענתו, בית המשפט המחוזי סטה מההלכה שנפסקה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (להלן- הלכת כתב ), לפיה מקום בו ההרשעה פוגעת באופן חמור בשיקום הנאשם, וסוג העבירה ונסיבותיה מאפשרים לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, יש מקום לשקול הימנעות מהרשעה. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט קמא סטה גם מההלכה כי ערכאת הערעור לא תשים עצמה במקום הערכאה הדיונית ולא תתערב בחומרת העונש אלא מקום בו נפלה טעות מפני הערכאה הדיונית או מקום בו העונש סוטה באופן קיצוני מרף הענישה, המבקש מפנה בהקשר זה לר"ע 152/84 מדינת ישראל נ' אורי קריף , פ"ד לח(1) 839.

6.

דין הבקשה להידחות.

7.

הכלל הוא, כי בית משפט זה לא ייתן רשות ערעור בפניו, כערכאה שלישית, אלא רק במקרים חריגים בהם נמצאה שאלה בעלת חשיבות כללית (משפטית או ציבורית), החורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש (ראו: רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 3757/04 זידאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); וכן רע"פ 2632/04 ספידי ליין תעשיות נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

8.

שאלה מסוג זה אינה מתעוררת במקרה שלפנינו. במקרה זה, המבקש אינו מבקש לקיים דיון בשאלה המשפטית אימתי ניתן שלא להרשיע בגירים. כפי שהמבקש מציין בעצמו, עניין זה הוכרע על ידי בית משפט זה, בין היתר בהלכת בהלכת כתב . עניינו של הערעור אותו המבקש חפץ להגיש, ביישומה של הלכה זו על עניינו הפרטי. בעניין זה נקבע לא אחת כי בקשה לערער על יישומה הקונקרטי של הלכת כתב (כמו גם מקרים אחרים) אינה מצדיקה רשות ערעור בערכאה שלישית (ראה: רע"פ 1666/05 יאיר סטבסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ; רע"פ 7121/03 מישל מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 10708/03 עדי קומרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5729/02 טל פודים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

9.

גם טענותיו של המבקש בנוגע להתערבות בית המשפט המחוזי בחומרת העונש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה שלישית. בר"ע 152/84 הנ"ל, אשר עליו מסתמך המבקש, נקבע כי חרף העובדה שיש טעם לפגם בהתערבותו של בית המשפט המחוזי במידת העונש בלא טעמים מיוחדים, אין בכך בכדי להצדיק מתן רשות ערעור בערכאה שלישית. קביעה דומה נעשתה גם ברע"פ 142/88 דוד אלי אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

10.

גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי סטה מ הלכת כתב . בהלכה זו נקבע כי "המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה" ( שם , בעמ' 341). בע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (4) 869, 876, נאמר לעניין זה כי " הימנעות מהרשעה של נאשם בגיר אשר נקבע כי ביצע עבירה, מהווה חריג שיופעל רק בנסיבות "מיוחדות, חריגות ויוצאות - דופן ביותר".

גם אם אניח, כפי שטוען המבקש, כי שיקולי שיקום יכולים למשוך במקרה זה לכיוון של אי הרשעה, תוצאה כזאת נוגדת שיקולי ענישה אחרים, בכללם, שיקולים שבאינטרס הציבור אשר שמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל היבט ההרשעה. עניין זה הובהר היטב גם בהלכת כתב . כך ציינה השופטת ד' דורנר בפסק דינה באותה פרשה, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים, שאחד מהם הוא שהויתור על ההרשעה אינו פוגע בשיקולי ענישה אחרים, בהם "מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, הוקעת מעשי העבירה וקיומה של מדיניות ענישה אחידה".

11.

במקרה שלפנינו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי מהות העבירה, אשר מתאפיינת בחומרה מיוחדת עקב כך שהמעשה בוצע על ידי שוטר בעת מילוי תפקידו כלפי קטין, אינה מאפשרת לוותר על הרשעה.

12.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.