רע"פ 2405/05 ח'לאילה ג'מיל נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ח' פיזם, א' שיף וב' בר-זיו ) מיום 6.2.05, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (השופט מ' אלטר ) מיום 8.6.04.

נגד המבקש ונגד אחיו מדחאת ח'לאילה (להלן: מדחאת ) הוגש כתב אישום בגין עבירות של תקיפה חבלנית בצוותא וגרימת נזק. על פי כתב האישום, תקפו השנים את סמי אבו יונס (להלן: המתלונן ) והיכו אותו במוטות עץ בכל חלקי גופו, וכן ניפצו את השמשה הקדמית של רכבו.

בבית משפט השלום התעוררה מחלוקת בשאלה האם המבקש ומדחאת הם שתקפו את המתלונן, שכן שוטר שהגיע למקום האירוע הבחין במתלונן שוכב על הכביש כשהוא קשור ברגליו בעוד שכעשרה אנשים תוקפים אותו. בית משפט השלום דחה את גרסת המבקש, לפיה אומנם תפס יחד עם אחיו חכמאת את המתלונן, אך לא היה מעורב בהכאתו ואף לא ראה מי הכה אותו, שכן נפנה לסייע למדחאת אשר התעלף. על רקע זה מצא בית משפט השלום את המבקש אשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בעוד שזיכה את מדחאת, בקובעו כי אכן התעלף. נוכח זאת גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 2,000 ₪. בגזר דינו התחשב בית משפט השלום בכך שהמתלונן הותקף לאחר שנמצא - זו הפעם השנייה - בקרבת ביתו של הנאשם באישון ליל ובנסיבות מחשידות, כמו גם בכך שהמתלונן הטריד בעבר את המבקש ואת אשתו. עם זאת, סירב בית משפט השלום להורות על קבלת תסקיר של שירות המבחן בעניינו של המבקש.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים כי יערך למבקש תסקיר של שירות המבחן. שירות המבחן ערך תסקיר חיובי ביותר אודות המבקש, והמליץ להימנע מהרשעתו ולהטיל עליו עונש של שירות לציבור. זאת, לאור אופיו הנורמטיבי של המבקש, העדר רישום פלילי קודם והפוטנציאל האישי הגלום בו. בית המשפט המחוזי בחן את המלצות שירות המבחן, אך בחר שלא לאמצן. בתוך כך הדגיש בית המשפט המחוזי כי העבירות שביצע המבקש הן חמורות ביותר, וכי אף אם נפל קורבן להטרדות המתלונן, אסור היה לו לקחת את החוק לידיו ולנקוט אמצעים אלימים. לפיכך קבע בית המשפט כי האינטרס הציבורי גובר בעניין זה על האינטרס האישי של המבקש, בשים לב לכך שסוג העבירה שביצע אינו מאפשר לוותר על הרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה המקובלים. בנוסף דחה בית המשפט המחוזי את טענות המערער כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום כמו גם את טענות ההגנה שהעלה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענתו המרכזית של המבקש מכוונת נגד החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את המלצת שירות המבחן בעניינו. כן טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי, אשר בחר להרשיעו חרף עמדת שירות המבחן, לא הביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין אי-הרשעה, כפי שנקבעו אלה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (להלן: הלכת כתב ). בהקשר זה המבקש מדגיש כי הינו אדם ישר ונורמטיבי וכי הרשעתו עלולה לפגוע בעתידו המקצועי כפיזיותרפיסט.

המשיבה, מצידה, טוענת כי המקרה דנן אינו מן המקרים המתאימים לשימוש באפשרות להימנע מהרשעה, לפי סעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המשיבה מצביעה על כך שלמול העדרן של נסיבות אישיות יוצאות דופן שיצדיקו אי הרשעה עומדת חומרת העבירות שביצע המבקש, שאינן ממן העבירות שניתן לוותר על הרשעה בגינן מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה דוגמת הרתעה ושמירה על מדיניות ענישה אחידה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, באתי לידי מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית העשויה להצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי בקשה המכוונת נגד יישומה הקונקרטי של הלכת כתב אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ראה: רע"פ 3013/05 ניר קפון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות הנזכרות שם). אף בדחיית המלצת תסקיר שירות המבחן אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, שכן על בית המשפט להביא בחשבון גם היבטים אחרים ששירות המבחן אינו מופקד עליהם ובכלל זה לבחון את כלל שיקולי הענישה (ראה: רע"פ 4108/05 ויקטור שניידרמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). למעלה מן הצורך אוסיף כי הלכת כתב קובעת כי רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, רשאי בית-המשפט להימנע מהרשעתו של מי שנמצא אשם בביצוע עבירה. קביעת בית המשפט המחוזי כי מקרהו של המבקש איננו נכנס לגדרם של מקרים אלה עולה, לכאורה, בקנה אחד עם הלכה זו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.