רע"פ 7121/03 מישל מוסא נ. מדינת ישראל

בהיותו שוטר הואשם המבקש בעבירת גניבה. בפתח משפטו הודה בביצוע העבירה. שירות המבחן המליץ שלא להרשיעו בדין ולהסתפק לגביו בצו מבחן ובצו שירות לתועלת הציבור. בית-המשפט אימץ המלצה זו וקבע כי זהו אחד מהמקרים הנדירים המצדיקים הימנעות מהרשעה על-פי הילכת ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337. המדינה ערערה על פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי, שאף הוא הסתמך על הילכת כתב , קיבל את הערעור בקבעו כי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן מצדיקות הימנעות מהרשעה. משהרשיע את המבקש בדין, גזר עליו בית-המשפט ארבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 1,200 ש"ח. על פסק-דין זה מתבקשת רשות הערעור.

המבקש טוען כי בית-המשפט המחוזי לא העניק את המשקל הראוי לתסקירו החיובי של שירות המבחן ולא התחשב בנסיבותיו המיוחדות של המבקש: בכך שהיה שוטר מצטיין, בכך שאין לחובתו רישום פלילי קודם ובכך שהודה בביצוע העבירה והביע חרטה כנה על מעשיו. לטענתו, יישומה הנכון של הילכת כתב היה מביא למסקנה - אשר אליה הגיע בית-משפט השלום - כי הנסיבות מצדיקות שלא להדביק למבקש אות קלון של הרשעה בפלילים.

בתגובתה לבקשה טוענת המדינה, כי עניינה של הבקשה מתמקד באופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בעת יישום הילכת כתב ; ועל-כן, אין מקרה זה נמנה עם המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור. לגוף העניין טוענת היא, כי בית-המשפט המחוזי איזן כראוי בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס השיקומי של המבקש ובדין החליט להרשיעו.

דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מגלה שאלה בעלת חשיבות כללית העשויה להצדיק דיון ב"גלגול שלישי" לפני בית-משפט זה. זאת ועוד: בפרשת כתב נקבע כי רק במקרים יוצאי דופן ונדירים רשאי בית-המשפט להימנע מהרשעתו של מי שנמצא אשם בביצוע עבירה; וקביעת בית-המשפט המחוזי, כי מקרהו של המבקש איננו נכנס לגדרם של מקרים אלה, לכאורה מתיישבת עם הלכה זו.

הבקשה נדחית.