רע"פ 10730/04 גמאל אדויאת נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירה של הסעה של תושב שטחים, שאין בידיו אישור שהייה כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק).

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 21.3.03 בשעה 7:00 בבוקר, הסיע המבקש את תושב אזור יהודה ושומרון, אשר שהה בישראל שלא כדין. המבקש הסיע את התושב הזר לכיוון סן רימון בירושלים.

בית-משפט השלום בירושלים (כבוד סגנית-הנשיא ש' דותן) הרשיע את המבקש על-פי הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וגזר עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי, כי לא יעבור במשך שלוש שנים עבירה על-פי החוק, וכן קנס בסך 3000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו. בנוסף, נגזרה על המבקש פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה מכל סוג שהוא, למשך שלושה חודשים, אם תוך שלוש שנים יעבור עבירה כלשהי על החוק.

בגזירת העונש, התחשב בית-משפט השלום בקושי הטמון בעבודת המבקש, כנהג מונית ערבי, הנדרש לבדוק מסמכים של תושבים ערבים המבקשים לנסוע איתו. לדידו של בית-משפט השלום, זהו עול כבד היוצר מצב קשה מאוד אם לא בלתי אפשרי. בית-משפט השלום נמנע מלהטיל מאסר בפועל על המבקש, אשר זוהי העבירה הראשונה שלו, שנעברה לא בנסיבות מחמירות. בית-משפט השלום התחשב בעובדה, כי המבקש הודה במעשה וחסך זמן שיפוטי יקר. בית-משפט השלום ציין, כי העובדה, שהמבקש שינה את תפקידו לנהג אוטובוס בקו ציבורי, ממצה את הצורך להרתיעו באמצעות מאסר בפועל. עוד נקבע, כי עבודתו החדשה מעידה על כך שהוא אדם נורמטיבי, המנסה להימנע מנסיבות בהן הוא עלול להיכשל שוב בביצוע העבירה, זאת מאחר וקיימת לו הגנה על-פי חוק, גם אם יסיע תושב שטחים שאינו מורשה בחוק.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בערעורה, טענה המדינה, כי שגה בית-משפט השלום בהתעלמו מהפסיקה המנחה בעניין מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה, שלפיה בהעדר "נסיבות יוצאות מגדר הרגיל" יש להטיל עונש מאסר לריצוי בפועל.

בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן-הנשיא צ' סגל וכבוד השופטים י' נעם ו-ר' כרמל) קיבל את ערעור המדינה, וגזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 45 יום. בהסכמת המדינה, בוטל הקנס שהוטל על המבקש. יתר חלקי גזר-הדין נותרו על כנם. בפסק-הדין ציין בית-המשפט המחוזי, כי לא מצא, שהנסיבות לקולא עליהן הסתמך בית-משפט השלום, הינן חריגות באופן המצדיק סטייה מההלכה הפסוקה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר נוגעת היא לחומרת העונש.

לטענת בא-כוח המבקש, בית-המשפט המחוזי סטה מן ההלכה הידועה בדבר דרכי הענישה ומטרותיה, שעל בית-המשפט לשוקלם בבואו לגזור את הדין, היינו, אופי העבירה ונסיבותיה, עולמו של העבריין, עברו, עתידו, שיקולי ההרתעה וכו'. לטענתו, טעה בית-המשפט המחוזי שעה שהתעלם משיקולים אלו, וגזר על המבקש עונש מאסר בפועל. עוד לטענתו, אין להטיל עונש מאסר בכל מקרה ומקרה של עבירה לפי סעיף 12 לחוק, וכי על בית-המשפט לשקול את מכלול השיקולים הרלבנטיים ולגזור עונש אשר ישיג את האינטרס הציבורי, תוך העדפתו את הנסיבות המיוחדות של המקרה. בנוסף, טוען בא-כוח המבקש, כי במקרה דנן, קיימת שאלה בעלת חשיבות ציבורית, וכי על-אף שהמדובר בבקשת רשות ערעור על חומרת העונש, המקרה דנן הינו מקרה חריג, המצדיק דיון בגלגול שלישי.

מנגד, סבורה באת-כוח המדינה, כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור וכי הבקשה אינה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת. עוד לטענתה, הבקשה אינה מעוררת חשש שמא נגרם למבקש, בעצם ההתערבות בגזר-הדין, משום עיוות דין. בנוסף, טוענת באת-כוח המדינה, כי ההלכה הפסוקה בעבירות מעין אלו, מתווה רמת ענישה ראויה של מאסר בפועל, וכי הלכה זו מאפשרת בחינה של מכלול שיקולי הענישה. אף-על-פי זאת, טוענת המשיבה, בהלכה יש הוראה לבתי-המשפט בערכאות הנמוכות, שלא לגזור-עונש של מאסר בפועל במקרים המתאפיינים בקיומן של נסיבות חריגות, אם כי מקרהו של המבקש איננו נמנה על אותם מקרים חריגים.

החלטתי לדחות את הבקשה.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, שנתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

אשר לחומרת העונש, כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97 (4), 17).

ההלכה הפסוקה קובעת באופן ברור וחד-משמעי, כי בעבירות כגון זו, בה הורשע המבקש: "אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות" (ראו רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו (1) 769).

לדידי, צדק בית-המשפט המחוזי עת קבע, כי מקרהו של המבקש איננו בגדר מקרה חריג, המצדיק אי-גזירת עונש מאסר בפועל. קביעה זו נכונה היא, ואינני רואה כל הצדקה להתיר דיון בגלגול שלישי בעניינו של המבקש. המבקש לא הצביע על קיומן של נסיבות חריגות, המחייבות סטייה ממדיניות הענישה הנ"ל, המחייבת גזירת עונש מאסר בפועל. רבים שנכשלו בעבירות מסוג זה, ולו בפעם הראשונה, הינם אנשים מן היישוב, וההרתעה הפלילית נועדה בדיוק עבורם, למען יראו ויזהרו. אם ההלכה מחילה את עצמה במפורש על אנשים מן היישוב, קל וחומר על המבקש, אשר הודה בעובדות כתב האישום ולא הצביע על נסיבות מיוחדות בעניינו.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 31.3.05 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשו.

החלטתי מיום 29.11.04 - בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין - מבוטלת.