רע"פ 10779/08 דניאל לרו נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, אזרח דרום אפריקה השוהה בישראל לסירוגין מזה מספר שנים,

הורשע על-פי הודאתו בארבע עבירות של מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו ארבע עשרה שנים, עבירות לפי סעיף 348(א) בזיקה לסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

עובר למתן גזר-דין הוגש תסקיר מבחן בעניינו של המבקש, ובו נקבע כי רמת מסוכנותו הינה בינונית. כמו כן, הומלץ לדחות את הדיון לצורך בדיקת אפשרות שילובו של המבקש במסגרת טיפולית. בית-משפט השלום בירושלים דחה את המלצת שירות המבחן, ולאחר ששקל את כלל הנסיבות, לרבות גילו הצעיר של המתלונן, ההחמרה שחלה במצבו הנפשי, אורך התקופה במהלכה בוצעו העבירות, יחסי האמון ששררו בין המבקש והמתלונן, ומנגד, הודאת המבקש ועברו הנקי מהרשעות קודמות, דן אותו ל-30 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על-תנאי והוא חויב לפצות את הקטין בסכום של 50,000 ש"ח.

2.

כנגד פסק-הדין הגיש המבקש ערעור לבית-משפט המחוזי בירושלים, שם טען כי נוכח העובדה שאיננו דובר עברית, נפלו פגמים שונים בתהליך גביית הודאתו, המצדיקים, לטעמו, להתיר לו לחזור מן ההודאה ולבטל את הרשעתו. עוד טען המבקש, כי העונש שהוטל עליו חורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת, וכי בית-משפט השלום לא נתן משקל הולם לנסיבותיו המקלות. בנוסף, טען המבקש כי טעתה הערכאה הדיונית משלא שעתה להמלצת שירות המבחן.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. נקבע, כי לא התקיימו נסיבות המצדיקות להתיר לו לחזור בו מהודאתו, הואיל והוא היה מיוצג לאורך ההליך המשפטי, ומסר את הודאתו לאחר שהבהיר כי הוא מבין את העובדות המפלילות שיוחסו לו בכתב האישום. עוד נקבע, כי העונש שהושת על המבקש אכן מכביד הוא, אולם לא הוכחה עילה לשנות ממנו. לבסוף, נתן בית-משפט המחוזי ביטוי להסכמת הצדדים בנושא הפיצוי, לאמור, אם ישולם הסכום של 10,000 ש"ח בתוך שלושה חודשים, תיחשב יתרת הפיצוי כמסולקת.

4.

המבקש עותר לקבל רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להשקפתו, שגתה הערכאה הדיונית משגזרה לו מאסר מעבר לתקופה בה היה רשאי לשהות בישראל, ועקב כך גרמה להחזקתו בניגוד להוראות משרד הפנים. שנית, סבור המבקש, כי משנמנעה הערכאה הדיונית מלשקול את סיכויי שיקומו – עקב היותו אזרח זר – הפלתה אותו שלא כדין. לבסוף, טוען המבקש כי שגתה הערכאה הדיונית משדחתה את בקשת שרות המבחן לדחיית הדיון בעניינו. באשר לערכאת הערעור טען המבקש, כי זו שגתה משנמנעה מלנמק די הצורך את פסק-דינה, ומשיצרה פיקציה, כך לטעמו, באמצעותה יוכל לשלם פיצוי מופחת. לבסוף, נטען כי בכך שנמנעו הערכאות קמא מלשקול את נסיבותיו האישיות תוך חריגה ממדיניות הענישה המקובלת, נגרם למבקש עיוות-דין.

5.

דין הבקשה להידחות. הרשות לקיומו של ערעור שני יוחדה למקרים בהם עולה שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ועשויות להיות לה השלכות על ציבור גדול של מתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על מקרים אלה, במיוחד נוכח המעשים החמורים בהם הורשע. גם בטענה לפיה כפתה הערכאה הדיונית על המבקש שהיה בישראל מעבר לזו שאישר משרד הפנים לא מצאתי ממש, ודי להצביע על כך שסעיף 12 לחוק העונשין מחיל את דיני העונשין של ישראל על כל עבירת פנים ללא קשר לאזרחותו של העבריין או לאישורים שניתנו לו. באשר להמלצות שירות המבחן, לא אחת נקבע כי המלצות אלו נועדו לסייע לבית-המשפט במלאכתו, אולם אין הן מחייבות אותו בבואו לגזור את דינו של נאשם (רע"פ 4765/06 מרקוס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.9.2006)). גם בטענה לפיה חרג בית משפט השלום לחומרה מרמת הענישה הנוהגת, לא מצאתי ממש. המבקש ניצל באופן מחפיר את האמון שנתן בו קטין, שהיה אותה עת ילד ממש, כדי לספק את יצרו, ולמעשים מסוג זו עלולה להיות השלכה מרחיקת לכת על נפשו של הקורבן ועתידו. על עבירות אלו נכון היה להגיב בחומרה, ולא מצאתי כי ערכאות קמא החמירו בעניינו של המבקש מעבר למתחייב.

הבקשה נדחית אפוא, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.