רע"פ 10836/08 טטיאנה פייגלמן נ. מדינת ישראל

נגד המבקשת הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (תיק פל 1244/05) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 39(א) ו- 38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה; ועבירה של סירוב להיבדק בדיקת נשיפה, לפי סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 25.11.2005 נהגה המבקשת ברכבה כשהיא שיכורה וכאשר נתבקשה על ידי שוטרים שעצרוה להיבדק בדיקת נשיפה לצורך בדיקת שכרות, סירבה.

ביום 4.6.2007 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקשת בעבירות שיוחסו לה (כבוד השופט י' וטילסון ). נקבע כי המבקשת בחרה ביודעין שלא לשתף פעולה ולא להיבדק בבדיקת נשיפה על אף שמשמעות סירובה הוסברה לה על ידי קצינת משטרה. עוד נקבע כי אף שבמועד ביצוע העבירה טרם חלה החזקה כי אדם המסרב לבצע בדיקת שכרות מוחזק כמי שעבר את העבירה, בנסיבות הענין לאור עדות השוטרת אשר עצרה את המבקשת ובדיקת המאפיינים שנערכה לה כמו גם סירובה לעבור את הבדיקה, אין מנוס מהמסקנה כי הייתה שיכורה.

ביום 18.3.2008 ניתן גזר הדין של בית המשפט לתעבורה ובגדרו הושת עליה עונש של 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סוגר ובריח; הפעלת עונש מאסר על תנאי בן שלושה חודשים שרבץ על המבקשת, בחופף לעונש האמור, כך שבאופן כולל תרצה היא 6 חודשי מאסר; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 שנים; וקנס בסך 1,000 ש"ח. העונש נקבע בהתחשב בחומרת העבירה של נהיגה בשכרות ובכך שהרשעה קודמת של המבקשת בעבירה דומה בגינה אף הושת עליה כאמור עונש של מאסר על תנאי, לא הותירה ככל הנראה את הרושם הראוי עליה.

המבקשת ערערה על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הן בענין הרשעתה והן בענין חומרת העונש (ע"פ 70273/08).

ביום 2.9.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם ), בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על הרשעתה אולם נתקבל חלקית ערעורה על חומרת העונש במובן זה שנקבע כי יאופשר לה לרצותו בעבודות שירות. בענין ההרשעה, קבע

בית המשפט

המחוזי כי פסק דינו של בית המשפט

לתעבורה מתבסס על התרשמותו ממהימנות השוטרת שהעידה כנגד המבקשת וכי אין ערכאת ערעור מתערבת דרך כלל בממצאים ממין זה. עוד צוין כי בניגוד לטענות בא כוח המבקשת אין מ דובר בעדות יחידה מאחר וקיימת גם עדות קצינת המשטרה אשר הסבירה למערערת את משמעות סירובה ליתן בדיקת נשיפה. בענין חומרת העונש, ביקש בית המשפט

המחוזי משירות המבחן כי יכין תסקיר בעניינה של המבקשת. לאחר קבלת התסקיר ותסקיר משלים שהוכן בעניינה ולאחר שעיין במסמכים רפואיים שהיו קיימים בעניינה בתיק בית המשפט לתעבורה, קבע בית המשפט כי אין מקום להפחית במידת העונש שהושתה על ידי בית המשפט לתעבורה. יחד עם זאת נקבע כאמור כי יש לאפשר לה לרצות את עונש המאסר בעבודות שירות.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה טוען בא כוח המבקשת הן בענין הרשעתה והן בענין חומרת העונש.

בענין ההרשעה נטען כי שגו בתי המשפט הקודמים בכך שלא התייחסו לתמיהות שונות העולות מהעדויות שניתנו כנגד המבקשת. בענין חומרת העונש נטען כי חורג זה מהנהוג בעבירות ממין זו בה הורשעה המבקשת וכי היה על בתי המשפט הקודמים להסתפק בנסיבות הענין בהארכת תקופת התנאי של עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדה או לחילופין לקבוע כי תבצע שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות. כן נטען כי כאשר תלוי ועומד עונש של שלושה חודשים על המבקשת, יש בקביעת עונש של 6 חודשים כדי פער ענישה המצדיק מתן רשות ערעור. נוסף לכך נטען כי מקיימות בעניינה נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות מתן רשות ערעור.

מנגד, טען בא כוח המשיבה כי אין בענין כל הצדקה ליתן מתן רשות לערער בפני בית משפט זה. לענין ההרשעה נטען כי בית המשפט לתעבורה ביססה על התרשמותו מעדות השוטרת וקצינת המשטרה ולא נפל פגם בהחלטתו. בענין חומרת העונש נטען כי אין מקום להתחשבות נוספת על זו שהתחשב בית המשפט המחוזי כשקבע כי תוכל לרצות את עונש המאסר בעבודות שירות.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, ולא הצביעה היא על כל עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. די בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש אוסיף כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. בענין הרשעתה בדין, מופנות טענות המבקשת כלפי עדותן של השוטרת ושל קצינת המשטרה אשר העידו בפני בית המשפט

לתעבורה. כשם שציין בית המשפט

המחוזי, המ דובר הוא בקביעות מהימנות אשר אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, ויתרה מכך לא ראיתי בטענות המבקשת ובתמיהות שהעלתה כדי להטיל בהן צל ממשי או להותיר ספק בצדקתם של פסקי הדין בעניינה.

בנוגע לחומרת העונש שהושת על המבקשת, הלכה היא, כי טענות בענין זה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצעה המבקשת. אציין כי תמוהה בעיני טענת בא כוח המבקשת כי אין זה הוגן שהושת עליה עונש חמור מאותו עונש על מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדה. לא זאת רק שאין במאסר על תנאי הקבוע נגד נאשם כדי להגביל את שיקול דעת בית המשפט הדן בעבירה חדשה להשית את העונש הראוי בגינה, אלא, שעצם קיומו של מאסר על תנאי, אשר לא היה בו כדי להרתיע את הנאשם מלחזור ולבצע עבירות פליליות, יש בו דרך כלל כדי להוות שיקול להחמיר בעונשו של זה. בנסיבות הענין, לא ראיתי כי העונש שהושת על המבקשת, ובמיוחד לאחר ש בית המשפט

המחוזי התחשב בנסיבותיה האישיות והחליט לאפשר לה לבצעו בדרך של עבודות שירות, כדי לחרוג מן הראוי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 28.12.2008 בדבר עיכוב ביצוע העונש מבוטלת. על המבקשת להתייצב ביום 3.5.09 בשעה 8:00 בבוקר בפני המפקחת על עבודות השירות במפקדת מחוז מרכז, על מנת שתשובץ לביצוע עבודות השירות.