רע"פ 10904/08טל יגרמן נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הרשיע את טל יגרמן (להלן: "מבקש 1") ואת אביו, ברוך יגרמן (להלן: "מבקש 2"), בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, פגיעה ביכולת תאגיד לקיים התחייבויותיו ומרמה והפרת אמונים בתאגיד – לפי סעיפים 415, 424 ו-425 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). בנוסף, הרשיע בית-המשפט את מבקש 1 בעבירות של גניבה בידי מורשה וזיוף בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל דבר במרמה – לפי סעיפים 393 ו-418 לחוק, ואת מבקש 2 בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק. הרשעתם של המבקשים התבססה על כך שהם ניצלו לרעה את תפקידיהם הבכירים בחברת "אוגדן מערכות יישום ופיתוח (1989) בע"מ" (להלן: "חברת אוגדן") – חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל-אביב, והגיעה למצב של חדלות פירעון עקב שימוש שעשו המבקשים בעסקיה ובנכסיה לטובתם האישית ולטובת חברת "לונג אם.טי השקעות בע"מ" (להלן: "חברת לונג"), שמבקש 1 נמנה על בעליה ומנהליה. בגין הרשעתו, נגזרו למבקש 1 24 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 300,000 ש"ח. מבקש 2 נדון לשלושה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות וקנס בסך 25,000 ש"ח.

2.

המבקשים ערערו על פסק הדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ערעוריהם התקבלו באופן חלקי, במובן זה שמבקש 1 זוכה מעבירה של גניבה בידי מורשה, ועונש המאסר בפועל שנגזר לו הועמד על 20 חודשים. מבקש 2 זוכה מעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ועונש המאסר בפועל שנגזר לו הומר בשלושה חודשים של מאסר על-תנאי. בה בעת, התקבל באופן חלקי גם ערעורה הנגדי של המשיבה באופן זה שמבקש 1 הורשע בעבירה נוספת של זיוף. פרט לכך, לא שינה בית-המשפט מהרשעתם של השניים ולא מיתר רכיבי העונש.

3.

עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מבקש 1 טוען כי נגרם לו עיוות דין בכך שהערכאה הראשונה התעלמה מגרסה שהציג בנוגע לאחד האישומים; נמנעה מלקבוע ממצא חיוני הנוגע להיקף חוב שעמד לחברת אוגדן מול חברת לונג; ובכלל, נטען כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות. כן הוא טוען, כי לא היה מקום להרשיעו ב"עבירת סל" של מרמה והפרת אמונים, מבלי להרשיעו בעבירה פרטנית כלשהי הנלווית אליה. עוד נטען, כי הורשע בעבירה של מנהלים ועובדים בתאגיד לפי החלופה המחמירה הקבועה בסעיף 424 לחוק, מבלי שהובהר מדוע לא נבחרה בעניינו החלופה המקלה, והמכוונת לפגיעה בניהולו התקין של התאגיד. מבקש 1 טוען, כי הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה התבססה על שעבוד שהוטל ביוזמתו על מניותיה של חברת אוגדן, ואילו הרשעתו בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, התבססה על הקביעה כי אותו שעבוד היה חסר ערך. קביעות אלה, נטען, מנוגדות בתכלית, ובית-המשפט המחוזי לא נתן על כך את דעתו. לבסוף, טוען מבקש 1, כי הורשע בעבירה של קבלת דבר במרמה בגין הלוואה שנטל, בלא שבוארו יסודותיה של עבירה זו וחרף כך שנותן ההלוואה היה אדיש למעשה המרמה, באופן אשר שלל את הקשר הסיבתי בין המצג שהציג בפניו מבקש 1 לבין עצם קבלת ההלוואה.

מבקש 2 טוען אף הוא לעיוות דין שנגרם לו עקב התעלמותה של ערכאת הערעור מחלק מהטענות ששטח בפניה. עוד הוא טוען, כי לא ניתנה לו הזדמנות הולמת להתגונן מפני עובדות שלא נטענו בכתב האישום, ועליהן התבססה הרשעתו בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. לבסוף, מצטרף מבקש 2 לטענותיו של מבקש 1 באשר להרשעתו לפי סעיף 424 לחוק.

4.

לאחר שעיינתי בבקשות על צרופותיהן הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות. כידוע, רשות ערעור שמורה למקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וככזו דורשת ליבון בפני בית משפט זה (רע"פ 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). הבקשות שלפני – אשר נסבו כולן על פרטי הרשעתם של המבקשים בערכאות קמא – אינן מעוררות שאלה מעין זו ומן הטעם הזה דינן, כאמור, להידחות.

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי ממש בהשגות אותן העלו המבקשים. טענתו של מבקש 1 באשר לעיוות דין שנגרם לו, כביכול, עקב העדר ממצאים נדונו בידי ערכאת הערעור, וזו קבעה כי לא היה בהם כדי לשנות מתוצאות המשפט, נוכח שפע הראיות המפלילות האחרות שהובאו על ידי המשיבה. אף לא מצאתי פגם בהחלטה להרשיע את מבקש 1 בעבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד מבלי שנלוותה אליה עבירה אחרת. ראשית, הרשעתו של מבקש 1 בעבירה זו נסמכה על תשתית ראייתית איתנה ונפרדת מזו שהביאה לזיכויו מעבירות אחרות, וממילא טענתו לפיה עבירת המרמה והפרת אמונים היא "עבירת סל" המתקיימת רק בצדן של עבירות אחרות – נטענה בעלמא ובלא תימוכין. גם שאלת היחס בין חלופותיו השונות של סעיף 424 לחוק אינה מעלה כל קושי בעניינם של המבקשים, הואיל ומעשיהם הובילו את חברת אוגדן למצב של חדלות פירעון, וברי כי הם פגעו לא רק בניהולה התקין של החברה, כדברי החלופה המקלה של הסעיף, אלא גם ובעיקר ביכולתה לקיים את התחייבויותיה. גם בטענתו של מבקש 1 לעניין הסתירה שנפלה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לשעבוד – לא מצאתי ממש, שכן שאלת חשיבותו של השעבוד אינה משנה מן העובדה כי מבקש 1 עשה את שעשה תוך מעילה בתפקידו וחריגה מסמכויותיו.

גם בהשגותיו של מבקש 2 לא מצאתי ממש. בית-המשפט המחוזי נדרש בפסק דינו לשאלות אשר הצדיקו בעיניו דיון נוסף, וככל שלא התייחס לחלק מהטענות שהעלה מבקש 2 בהודעת הערעור, הרי זה משום שלא מצא בהן ממש. זכותו של מבקש 2 להליך הוגן לא נפגעה בשל הרשעתו בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד שלא לפי התשתית שבכתב האישום, שכן כאמור בפסק דינה של ערכאת הדיון, ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני תשתית זו במסגרת האישומים בעבירות אחרות. מעבר לכך, גם אם נכון הדבר, היה מקומה של טענה זו להיטען בפני ערכאת הערעור ולהידון שם, וזאת לא נעשה.

נוכח האמור, הבקשות נדחות.