רע"פ 11/06 יוסף מועלם ואח' נ. הקרן גאולת קרקע- ליד מדרשת ארץ ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בכפר-סבא (בת"פ 2405/05) בגין עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973; נהיגה ללא רישיון, עבירה לפי סעיף 10א' ו-38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961; נהיגה ללא ביטוח רכב, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970; שתי עבירות של שהייה בלתי חוקית (להלן: שב"ח), עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; הפרעה לשוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והתנגדות למעצר חוקי, עבירה לפי סעיף 47א' לפקודת סדר דין פלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט-1969.

לפי הנטען בכתב האישום, אשר הוגש כנגד המבקש ביום 11.7.2005 והכולל שני אישומים, בתאריך 5.7.2005 נהג המבקש בטנדר בהיותו בלתי מורשה לנהוג וללא ביטוח. כאשר הבחין בשוטר האיץ בנהיגתו ולאחר שאיבד שליטה ברכבו החל לנוס ברגל. ברכבו של המבקש נמצאו כ- 4.5 ק"ג

של סם מסוג קנבוס. למבקש לא היה היתר כניסה לישראל. למחרת היום, כאשר הגיעו שוטרים למקום מגוריו של המבקש בכדי לעכבו, ניסה הלה להתחמק מהם ואף ניער אחד מהשוטרים כאשר הצליח לתפסו.

בתאריך 5.9.2005 הודיעו הצדדים לבית-המשפט, כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, לפיו יודה המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ויוטלו עליו שמונה חודשי מאסר בפועל. עונש זה כלל הפעלה בחופף של שני מאסרים על-תנאי אשר היו תלויים ועומדים כנגדו בבית-משפט השלום בכפר-סבא (ת"פ 1199/05), האחד של שישה חודשים בגין שהייה בלתי-חוקית, והאחר של שלושה חודשים בשל עבירות תעבורה, עבירות שנעברו חודשים ספורים לפני-כן. ראוי לציין, כי עונשים אלו נגזרו גם הם במסגרת הסדר טיעון קודם בעניינו של המבקש.

בית-משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופטת נ' בכור) הרשיע את המבקש על-פי הודאתו, לא לפני שקיבל את הצהרותיהם של המבקש ובא-כוחו, כי אכן המבקש מבין את משמעותו של הסדר הטיעון ואת העובדה, כי בית-המשפט איננו מחויב בגזירת עונשו על-פי הסדר זה. בית-המשפט לא קיבל את הסדר הטיעון שהוצע על-ידי הצדדים, בקובעו, כי העבירות אותן עבר המבקש הינן חמורות ביותר ועלולות היו לסכן חיי אזרחים רבים וכן את העובדה, שהמבקש הוכיח שאין לתת בו אמון, בעברו על אותן עבירות אף לאחר שהורשע בהן זה מכבר. בית-המשפט אף לא מצא עילה לריצוי בחופף של עונשי המאסר ועל כן גזר את דינו של המבקש לשמונה חודשי מאסר בפועל, וכן הפעלת המאסרים המותנים העומדים כנגד המבקש. תקופות אלו נועדו לריצוי במצטבר –סך הכל תקופה של שבעה-עשר חודשי מאסר בפועל. כן נגזרו על המבקש ארבעה חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור על העבירות בהן הורשע.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את הערעור בקובעו, כי אין מקום להתערב בענישה שהוטלה על-ידי בית-משפט השלום. קיומו של הסדר הטיעון, כך נקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, איננו יכול להוות משקל כנגד מכלול הנסיבות המצביעות על כך, שגם הענישה שהוטלה בסופו של יום, איננה מתקרבת אפילו להוות ביטוי ראוי והולם, לא לחומרתן של העבירות, ולא למיהותו של המבקש כמתבטא מהרשעותיו הקודמות. בנסיבות מקרה זה, ציין בית-המשפט כי סיבת קלותו המפליגה של העונש בהסדר הטיעון לא הוסברה על-ידי התביעה כלל. עצם העובדה, כי תקופת המאסר בפועל שבהסדר הטיעון על העבירות כולן הינה נמוכה מתקופת המאסרים על-תנאי שכנגד המבקש, מהווה סיבה מספקת להשתמש בזכותו המיוסדת זה מכבר לסטות מעסקת הטיעון. לבסוף ציין בית-המשפט המחוזי, כי "גם הענישה שהטיל בית משפט קמא עושה חסד רב עם המערער".

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא כיבד את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. לטענתו, הסדר הטיעון נבע מקשיים ראייתיים בהוכחת אשמתו של המבקש ובית-המשפט לא שקל כראוי את ויתורו של המבקש על הסיכוי להוכחת חפותו והחיסכון במאמץ ובזמן מצד כל המעורבים. כן טוען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט לא נתן הסבר של ממש לסטייתו הקיצונית מהסדר הטיעון וכי לא יעלה על הדעת שבית-המשפט יחליף את שיקול הדעת של התביעה, מבלי שיעמוד בפניו המצג הראייתי בפרשה.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בבקשת רשות ערעור על חומרת העונש ותו-לא. ההלכות הנוגעות למידת כבילותו של בית-המשפט והתביעה להסדר טיעון כבר מיוסדות היטב בהחלטות שניתנו על-ידי בית-משפט זה בהרכב מורחב, ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (1) 577 ו- דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' אופיר פרץ ואח' , (לא פורסם) (להלן: פרשת פרץ ), ואינן מעלות שאלות משפטיות חדשות כלליות. גם לגופו של עניין, טוענת באת-כוח המשיבה, כי לא חלה טעות בשתי הערכאות ביישום הלכות אלו. אדרבה, הסדר הטיעון עצמו נראה תמוה ולא ברור כיצד התביעה ערכה אותו, מה גם שבבית-המשפט המחוזי הודתה באת-כוח המשיבה, כי בדיקתה את התיק לא הראתה קושי ראייתי כה גדול שיוכל להסביר את הסדר הטיעון כפי שנערך. בנוסף מציינת באת-כוח המשיבה, כי המבקש עצמו לא ביקש מבית-המשפט המחוזי לחזור בו מהודאתו, ועל-כן אין כל סיבה לאפשר לו לעשות זאת, בבקשה לדיון בגלגול שלישי.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

מכאן, שבסופו של דבר, עיקר הבקשה הינה ביחס לחומרת העונש. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בית-המשפט איננו מחויב להסדר טיעון בין הצדדים ועליו האחריות לאזן את התועלת שבהסדר טיעון זה ובמוסד הסדרי הטיעון בכלל, אל מול שיקולים אחרים העומדים כנגד עיניו. אף המבקש הכיר בעובדה זו בעת הודאתו במסגרת הסדר הטיעון. בעניין דנן, עשה בית-משפט השלום שיקול ראוי, במיוחד נוכח עברו של המבקש וחומרת העבירות שביצע. המבקש הוכיח במעשיו, כי אין עליו מורא החוק והשוטרים, גם כשאלו תופסים אותו בדש בגדו. הסדר טיעון אשר משמעותו המעשית היא, כי בגין העבירות בהן הורשע בתיק שבפני אין כל ענישה, אלא רק הפעלה של מאסר מותנה, איננו נראה הסדר סביר בעיני.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.