פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1107/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יוסף עיד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 517/05
מיום 19.1.06, שניתן על ידי כבוד השופטים מ' נאמן, ר' שפירא ו-מ' פינקלשטיין
בשם המבקש: עו"ד
מוג'אדלה מוחמד
בשם המשיבה: עו"ד יאיר
חמודות
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בחדרה (ת.פ 3197/02) בגין שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: החוק).
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 24.5.01 תקף המבקש את אשתו (להלן: המתלוננת) והכה אותה בכל חלקי גופה, כשהוא גורם לה לשטפי-דם ושריטות בכל גופה. בנסיבות אלה, ניפצה המתלוננת את חלון רכבה על-מנת לקחת את תיקה. כתגובה, הדף אותה המבקש על שברי הזכוכיות, כשהוא גורם לחתך באורך של 1 ס"מ באצבע כף-ידה השמאלית.
בתאריך 27.3.05 הרשיע בית-משפט השלום בחדרה (כבוד השופט מ' מסארווה) את המבקש בעבירות שיוחסה לו בכתב-האישום. כמו כן יצוין, כי בתאריך 18.4.05 דחה בית-משפט השלום את בקשת המבקש לבטל את הרשעתו, לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: סעיף 192א) בנימוק, שעבירה של תקיפת בת-זוג היא עבירה חמורה לכל דבר ועניין, בעוד שהרציונל של סעיף 192א הוא גיוון דרכי הענישה של עבירות שאינן חמורות.
בתאריך 10.5.05 גזר בית-משפט השלום על המבקש מאסר על-תנאי לתקופה של 4 חודשים והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור במשך 3 שנים עבירות על סעיפים בהם הורשע בתיק זה; בנוסף, חייב בית-המשפט את המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ש"ח להימנע במשך שלוש שנים מלעבור עבירה על סעיפים בהם הורשע ובאם יסרב לחתום על ההתחייבות , ייאסר לשלושה ימים או עד שיחתום, לפי המוקדם.
על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה הן על הכרעת הדין, ולחלופין - אם יידחה ערעור זה - ביקש המבקש כי לא יורשע ובמקום זאת יינתן לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' נאמן, ר' שפירא ו-מ' פינקלשטיין) התייחס הן להכרעת הדין של בית-משפט השלום והן לסוגיית ההרשעה של המבקש. באשר להכרעת הדין, בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו, כי הוא מעדיף את גרסת המתלוננת, לאור העובדה שבית-משפט השלום נתן אמון בעדותה והעדיפה על-פני גרסת המבקש, אותה מצא כ"מגמתית" והעיר לגביה הערות שליליות. מעבר לכך, בית-המשפט המחוזי ייחס חשיבות רבה לחבלות הרבות שנמצאו בגופה של המתלוננת, בהבהירו שלאור העובדה, שהמבקש עצמו הודה בחקירתו שפגע במתלוננת, אין מנוס מלאמץ את גרסת המתלוננת, לפיה המבקש הוא שגרם לחבלות. בית-המשפט המחוזי אף דחה בקיימו דיון מדוקדק את טענת בא-כוח המבקש, לפיה הודעת המתלוננת במשטרה, איננה תואמת בכל פרט ופרט את עדותה בבית-המשפט.
בית-המשפט המחוזי אף דחה את בקשת המבקש שלא להרשיע אותו בציינו, כי המבקש הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת-זוגו. העובדה שמדובר בתקיפת בן-זוג מביאה לכפל העונש, כך שמדובר בעבירת חמורה שעונשה שש שנות מאסר. בית-המשפט סיכם עניין זה בקביעה שלאור הלכת ע"פ 2083/96
כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (להלן: הלכת "כתב"), ולאור מכלול הנסיבות של מקרה זה, צדק בית-משפט השלום בהחלטתו בעניין זה.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה מתמקד המבקש אך ורק בשאלת הרשעתו בעבירות שיוחסו לו. לטענת בא-כוח המבקש, הרשעתו בתיק מהווה פגיעה ממשית בו בפרנסתו ובאפשרויות קידומו. לדברי בא-כוחו, בית-המשפט צריך היה להתחשב בכך שהמבקש הינו אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי וכן בכך שמאז העבירה חלף זמן רב. יתרה מכך, בני הזוג נפרדו זה מזה לפני זמן רב. כן טוען בא-כוח המבקש, כי לא היה מקום לבסס את ההחלטה על חומרת העבירה, שכן בשאלת ההרשעה חומרת העבירה אינה שיקול בלעדי לדחיית בקשת נאשם לביטול ההרשעה.
מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי מקרה זה איננו מעלה שאלה רחבה ביחס לדין הכללי שנקבע בהלכת "כתב". לפיכך, אין הצדקה לבחון שאלה זו בערכאה שלישית. כמו-כן טוען בא-כוח המבקש, כי לחובתו של המבקש עומדות נסיבות המקרה לרבות העובדה שהוא היכה את בת-זוגו מכות נמרצות ובעת שהיו פרודים. כן טען בא-כוח המשיבה, כי המבקש לא לקח אחריות למעשיו בערכאות הקודמות.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם לאמור בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ
פ"ד לו(3), 123.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. הלכת "כתב" מורה אותנו, כי הימנעות מהרשעה אפשרית, באם ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ומנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה והאפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא, שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך, שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום בענייניו, גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי.
ומן הכלל אל הפרט. באשר לחומרת העבירה, דומה שהמחוקק התייחס בחומרה יתרה להכאת בן-זוג, כעולה מסעיף 382(ג) לחוק העונשין שכותרתו "תקיפות בנסיבות מחמירות" ולפיו: "העובר עבירה לפי סעיף 380 כלפי בן זוגו, כמשמעותו בסעיף קטן (ב), דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה". מלשון הסעיף עולה באופן ברור, כי המחוקק התייחס בחומרה לתקיפת בן-זוג ומשכך הכפיל את העונש בגין עבירה זו לעומת עבירה של תקיפה "רגילה", כאמור בסעיף 380 לחוק העונשין.
באשר לשאלת שיקומו של המבקש, דבריו של בא-כוח המבקש מדברים בעד עצמם, שכן המבקש לא מתואר כלל כאדם אשר זקוק לשיקום, אלא כאדם בעל משפחה למופת וכאיש עסקים מצליח בעל חברה לייבוא ושיווק מחשבים, הנחשב לאישיות נכבדה בכפרו. לאור האמור לעיל, נראה, כי ניתן לומר שסוגיית השיקום איננה רלוואנטית כלל במקרה הנוכחי.
באשר לשאלת האינטרס הציבורי, מן המפורסמות, כי קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה להילחם בנגע של האלימות בכלל ואלימות בתוך המשפחה בפרט. נוכח תופעת האלימות שפשתה בקרבנו, על מערכת המשפט להיות רגישה לצרכיה של החברה, שבמסגרתה היא פועלת, ומשכך עליה להקפיד הקפדה יתרה, כי הענישה תהיה הולמת ויעילה. התוצאה, אם כך, היא שלא עלה בידי המבקש לשכנעני, כי שיקולי השיקום בעניינו גוברים על האינטרס הציבורי.
אשר-על-כן, בקשה רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ג' באלול תשס"ו (27.8.06).
ש
ו פ ט