רע"פ 1120/14 ראובן הירש נ. עירית קרית מוצקין

1.

עניינה של הבקשה שלפניי, הוא בחיובו של המבקש בתשלום קנס בסך 100 ש"ח, בגין ביצוע עבירת חניה. ביום 2.10.2012, חנה המבקש במקום אסור, וזאת בניגוד לסעיף 4(ב)(2) לחוק עזר לקרית מוצקין (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"א-1991. לטענת המבקש, הוא עשה כן משום שהסיע ברכבו את חמותו, אשר סבלה מקוצר נשימה, לקבלת טיפול רפואי.

ביום 24.3.2013, הגיע המבקש למחלקת הפיקוח אצל המשיבה, וביקש להישפט חלף תשלום הקנס. בקשה זו נרשמה, והמבקש זומן לדיון בעניינו בבית המשפט לעניינים מקומיים. ואולם, ביום 8.5.2013, וכנראה עקב טעות, שולם הקנס על-ידי החברה בה עובד המבקש (אגם נטו טיולי הקריות בע"מ; להלן: המעסיקה ). לאחר זאת, נוכה סכום בגובה הקנס ממשכורתו של המבקש. ביום 12.5.2013, ביקשה המעסיקה מהמשיבה להחזיר לה את הסכום ששולם, מכיוון שהמבקש ביקש להישפט. בו ביום התקבלה תשובת המשיבה, ולפיה לא ניתן להשיב את התשלום, שכן בהתאם לסעיף 223(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מששולם הקנס, רואים את המשלם כאילו הודה בביצוע העבירה, הורשע וריצה את עונשו.

המבקש חזר על בקשתו להישפט בפני בית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ביאליק, אולם בקשה זו נדחתה על סמך סעיף 223(ב) האמור, בהחלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט מ' ארגמן ), מיום 25.6.2013 (עמ"א 52635-05-13). לאחר מכן, הגיש המבקש מספר בקשות נוספות, שנדחו על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, בנימוק שהמבקש אינו צד להליך, אלא המעסיקה בלבד.

2.

המבקש ערער על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים לבית המשפט המחוזי בחיפה. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי טען המבקש להגנתו, בין היתר: " לא חניתי במקום אסור, המקום הזה מיועד להורדת חולים מוגבלים, זה קו מקווקו, אז חנייתי באישור ". טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט, אשר קבע כי בתמונות שצילם הפקח נראה רכבו של המבקש כשהוא חונה במקום אסור לחניה. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי " גם כאשר מביאים חולה לטיפול דחוף אין היתר בחוק לחנות במקום אסור ". אשר לתשלום הקנס, ציין בית המשפט המחוזי, כי היתה למעסיקה האפשרות לבקש לחזור בה מההודאה, שהתבטאה בתשלום הקנס, " אלא שאין זה המקרה ". לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אליקים ) את הערעור, בפסק דין מיום 2.1.2014 (עפ"א 6405-08-13). המבקש הגיש בקשה לביטול פסק דין, ובקשה זו נדחתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 23.1.2014.

3.

בבקשה שלפניי, הלין המבקש על חוסר הצדק שנגרם לו, לטענתו, ועל הפגיעה שנגרמה לו בשלילת חזקת החפות. המבקש חזר וטען כי הוא החנה את הרכב במקום האמור, מכיוון שהוביל את חמותו לקבלת טיפול רפואי דחוף. בנוסף, טען המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי המעסיקה לא ביקשה לחזור בה מההודאה; וכן טען, כי המקום בו החנה את רכבו אינו אסור לחניה.

4.

הלכה מושרשת היא מלפנינו, כי רשות ערעור בפני בית משפט זה " בגלגול שלישי ", תינתן אך ורק במקרים מיוחדים המעוררים סוגיה ציבורית נרחבת או שאלה משפטית כבדת משקל, וכן במקרים נדירים ביותר בהם מתעורר חשש לעיוות דין כלפי המבקש או משיקולי צדק כלפיו ( רע"פ 2024/14 אל דר נ' מדינת ישראל

(30.3.2014);

רע"פ 698/14

אלג'בור נ' מדינת ישראל (25.3.2014); רע"פ 7683/13

פרלמן נ' מדינת ישראל

(23.2.2014)). לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי ובנספחיה, מצאתי כי היא אינה חורגת מעניינו הפרטי של המבקש, ואיננה מגלה עיוות דין או שיקולי צדק המצדיקים מתן רשות ערעור. לפיכך, דין הבקשה להדחות. למעלה מן הצורך, אדרש בקצרה לטענתו העיקרית של המבקש. חזקת החפות עומדת לכל אדם עד אשר הורשע בדין. כפי שהובהר לעיל, החוק קובע, כי מעת ששולם הקנס, יש לראות את המשלם כמי שהודה בביצוע העבירה, הורשע ונשא את עונשו. בשלב זה, אין אפשרות לאדם אחר להיכנס בנעליו של משלם הקנס ( ראו, בהקשר זה, רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014)). בכך בא לידי ביטוי גם האינטרס הציבורי בדבר סופיות הדיון. לפיכך, בדין נדחו טענותיו של המבקש בבית המשפט לעניינים מקומיים ובבית המשפט המחוזי.

כמו כן, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המעסיקה לא הגישה למשיבה בקשה לחזרה מהודאה. המכתב ששלחה המעסיקה, ביום 12.5.2013, הוא מכתב לקוני, שאין בו דבר מלבד בקשה להחזיר לה את הסכום ששולם. לו היתה המעסיקה פונה בבקשה מתאימה לבית המשפט, לחזור בה מהודאתה בביצוע העבירה, הדברים היו עשויים להתפתח באופן שונה. בשולי הדברים אציין, כי ייתכן שהיה על המעסיקה לשקול לשאת בעצמה בתשלום הקנס, ולו לפנים משורת הדין, נוכח הטעות האמורה המופיעה במכתבה מיום 12.5.2013. צעד מעין זה היה מונע, בין היתר, התנהלותם של הליכים רבים ומיותרים בעניין.

5.

לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.