פרטי ההליך
ב
בית המשפט
העליון
רע"פ
1132/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יאיר כץ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של
בית המשפט
המחוזי מרכז
בפתח-תקוה מיום 18.1.09 בעפ"ת 15893-11-08 שניתן על ידי כבוד השופטת נגה
אהד
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
בשם המשיבה:
עו"ד רחל זוארץ-לוי
החלטה
בפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי מרכז, מיום 18.1.2009 בתיק עפ"ת 15893-11-08, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו והתקבל חלקית ערעורו על חומרת העונש שהושת עליו בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה ברמלה בתיק ת' 5066/07.
נגד המבקש הוגש כתב אישום ב בית המשפט לתעבורה ברמלה בגין עבירה של נהיגה ברכב בעת שהיה נתון תחת השפעה של חומרים משכרים, לפי סעיפים 62(3) ו-39א' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; ועבירה של נהיגה ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש לפי תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
על פי המתואר בכתב האישום, בליל 24.7.2007 נהג המבקש ברכב בבאר יעקב. שוטרים שהיו במקום הורו לו לעצור את הרכב לאחר שבדקו במסוף ומצאו כי נמסרה לגבי הרכב הודעת אי שימוש. לאחר ששוחחו עם המבקש התעורר חשד כי הוא נתון תחת השפעת סמים משכרים ולפיכך ביקשו השוטרים כי יבצע בדיקת דם אך המבקש סרב.
נתברר כי לאחר שעצרו השוטרים את המבקש הסכים הוא בתחילה להתלוות אליהם לבית החולים לשם ביצוע בדיקת דם, אולם כשהגיעו לבית החולים התעקש לבקר ראשית את אימו שהייתה מאושפזת במקום ולמסור לידיה תרופות ומשסירבו השוטרים לאפשר זאת סרב לביצוע בדיקת הדם. יצוין כי חברתו של המבקש הייתה איתו לאורך כל האירוע.
ביום 6.10.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה ברמלה (כבוד השופטת ל' שלזינגר-שמאי ), בגדרה הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו. באשר לעבירת הנהיגה תחת השפעת חומרים משכרים קבע בית המשפט כי מהימנה עליו גרסת השוטרים לפיה במהלך השיחה עם המבקש הבחינו הם כי דיבורו כבד, עפעפיו כבדים ועיניו בורקות ולפיכך קבע כי נתקיים חשד סביר המאפשר את דרישת הבדיקה. כן נקבע כי מהימנה גם טענת השוטרים כי הבהירו למבקש את משמעות סירובו וכי גרסת המבקש לפיה סרב לבדיקה מאחר ומיהר להביא תרופות לאימו אינה סבירה, לאור נסיבות הענין, שעת האירוע והעובדה שלא הוסבר מדוע חברתו שהייתה כאמור לידו לא יכלה לקחת היא את התרופות לאימו. בענין העבירה של נהיגה ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש נקבע, כי אין בגרסתו של המבקש כי תיקן את התקלה כדי לסייע בידו היות ואף אם תתקבל טענתו, לא הראה כי העביר את רכבו מבחן רישוי וקיבל רשיון רכב חדש כנדרש.
ביום 10.11.2008 ניתן גזר הדין בעניינו של המבקש. בית המשפט ציין את חומרת העבירה ומסוכנותה כמו גם את עברו התעבורתי של המבקש הכולל 22 הרשעות קודמות ועברו הפלילי הכולל עבירות אלימות, רכוש וסמים. לפיכך השית הוא על המבקש עונש של 7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; פסילת המבקש מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 32 חודשים; פסילה על תנאי של המבקש מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה ל- 3 חודשים למשך 3 שנים; וקנס בסך 1,800 ש"ח.
על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש בפניי בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 15893-11-08). הערעור כוון בראשיתו הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.
ביום 30.12.2008 התקיים דיון בעניינו של המבקש אליו לא הופיע המבקש, לטענתו משום ששגה לחשוב כי הדיון מתקיים ב בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ולפיכך הגיע לשם. במהלך הדיון, החל בא כוחו של המבקש לטעון לגופו של הערעור, אולם, בשלב מסוים חזר בו מן הערעור לגבי ההרשעה וביקש כי הטיעונים לענין העונש ייקבעו למועד אחר בו יהיה המבקש נוכח.
ביום 18.1.2009, לאחר שנשמעו טענות הצדדים בענין חומרת העונש, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ). נקבע כי אמנם עונש הפסילה שהושת חורג מעונש המינימום שנקבע בחוק ואשר הוא בדרך כלל העונש המוטל בעבירה של נהיגה בשכרות, אולם, בנסיבות הענין נלוותה לעבירה של נהיגה בשכרות אף עבירה של נהיגה ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש, ענין המגדיל את הסיכון שנשקף מהתנהגותו של המבקש. עוד צוין עברו הפלילי והתעבורתי של המבקש. יחד עם זאת, החליט בית המשפט , לפנים משורת הדין, להקל מעט בעונשו של המבקש ולהעמיד את תקופת הפסילה על 30 חודשים.
מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה טוען בא כוחו של המבקש הן לענין הרשעתו והן לענין חומרת העונש. בענין ההרשעה נטען כי למעשה לא קיבל המבקש את יומו בערעור מאחר ולא הופיע לדיון הראשון (מיום 30.12.2008) בשל טעות תמימה וסירובו של בית המשפט לדחות את מועד הדיון "הכריח" את בא כוחו לוותר על טענותיו בענין זה. לגופו של ענין נטען כי בנסיבות הענין לא התעורר חשד סביר המצדיק את הדרישה כי המבקש יעבור בדיקת דם ולא הוסברה לו משמעות סירובו. בענין חומרת העונש נטען כי נסיבות האירוע כמו גם נסיבותיו האישיות של המבקש אשר מתגורר עם אמו החולה ונסיבות חייו אינן פשוטות לא מוצדקת ההחמרה בעונשו וישנה תחושה כי נענש על כך שעמד על חפותו.
מנגד טוענת באת כוח המשיבה כי בענין הרשעתו של המבקש, אין בסיס לטענות בא כוחו כי הופעל לחץ פסול על ידי בית המשפט כי ייסוג מטענותיו ולמעשה, מפרוטוקול הדיון עולה כי וויתור בא כוחו של המבקש על טענותיו בענין זה ניתן עקב הבהרת בית המשפט
כי מ דובר בממצאי מהימנות בהם אין נוהגת ערכאת ערעור להתערב. מכל מקום נטען כי פסק דינו של בית המשפט לתעבורה מנומק היטב ומבוסס על התרשמותו ממהימנות העדויות שהובאו בפניו ולפיכך אין מקום להתערב בו. בענין חומרת העונש נטען כי נסיבותיו האישיות של המבקש נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי אשר הקל בעונשו, לפנים משורת הדין, ולפיכך אין מקום להתערב אף בענין זה.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובהחלטות הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
רשות ערעור בפניי ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער כי אף לגופו של ענין אין ממש בבקשת המבקש.
בכל הנוגע להרשעתו של המבקש בדין, עיון בפרוטוקול הדיון שנערך ביום 30.12.2008 מעלה כי בא כוחו של המבקש, לאחר שהחל לטעון לגופן של טענות, חזר מהערעור על ההרשעה כשהוא מציין "לאחר שאני שומע את בית המשפט לענין עדות השוטר וענין המהימנות כפי ש בית המשפט
אמר שהוא לא מתערב...", כלומר, אין ממש בטענת בא כוחו כי הנימוק לוויתור היה בסירוב בית המשפט
לדחות את מועד הדיון, מה גם שטענה זו אינה ברורה ואין זה מובן מדוע היה בהיעדרות המבקש, אף לו הייתה זו אכן בשל טעות תמימה, כדי למנוע מבא כוחו לטעון את טענותיו כשם שהחל לעשות. יתרה מכך, על מנת להפיס דעתו של המבקש אציין כי עיון בפסק דינו של
בית המשפט
לתעבורה מעלה כי אכן פסק הדין הינו מפורט ומנומק היטב וקביעותיו נשענות על התרשמותו ממהימנות גרסאות השוטרים מחד ודחיית גרסתו של המבקש כמופרכת מנגד. ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים מאין אלו אלה במקרים חריגים ואין בטענות המבקש כדי לבסס מקום להתערבות בממצאים אלו.
אף בענין חומרת העונש לא מצאתי כי יש מקום להתערבותי. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת. העבירות בהן הורשע המבקש חמורות הן ומסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי יש בשילוב העבירות בהן הורשע אף כדי להעצים את חומרתן. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המבקש והקל בעונשו, לפנים משורת הדין. אין מקום להתערבות נוספת.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ד באדר התשס"ט (10.3.2009).
ש ו פ ט