רע"פ 11491/05 שלי יוסף נ. מדינת ישראל

1.בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בשימוש ברכב שעליו נמסרה הודעת אי-שימוש, עבירה לפי תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. בעקבות הרשעתו, נפסל המבקש מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך שלושה חודשים, ותקופה זהה של פסילה על תנאי. כמו כן, הופעלו שני עונשי פסילה מותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו בגין עבירות קודמות, כך שתקופת הפסילה הכוללת הועמדה על תשעה חודשים.

2.המבקש ערער על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעור נטען, כי בית המשפט לתעבורה לא נעתר לבקשת הסנגור לדחות את הדיון כדי שיהא סיפק בידי שולחו להציג מסמכים המעידים על תיקון הליקויים שנמצאו ברכב. עוד נטען, כי בכתב-האישום לא פורטו הליקויים שנמצאו ברכבו של המבקש ושבגינם הפך רכבו לאסור לשימוש, ומשכך, היה על בית-המשפט לתעבורה לקבל את טענת המבקש לפיה מדובר בליקויים טכניים וקלים ולגזור לו עונש הולם. לחילופין, טען המבקש כנגד חומרת העונש שהושת עליו, ושלא שיקף, לטעמו, את נסיבותיו האישיות ואת העובדה שהליקויים שנתגלו ברכב היו קלים.

3.ערעורו של המבקש נדחה. בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) מצא כי בית המשפט לתעבורה נעתר פעם אחר פעם לבקשות דחייה של המבקש, ומכאן שהיה לו זמן די והותר להצטייד בתיעוד הדרוש לו לצורך הטיעון לעונש. עוד נקבע, כי משהודה המבקש במיוחס לו בכתב-האישום, לא היה מקום להעלאת טיעונים הנוגעים לפרטיו של כתב-האישום, וכי העונש שנגזר למבקש אינו חמור במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת ערעור. העותר מבקש כי תינתן לו רשות ערעור.

4.בקשה זו היא בקשת סרק. המבקש, בעת שהיה מיוצג בידי סנגור, הודה בפני בית המשפט לתעבורה בעובדות שיוחסו לו, ואם סבר כי כתב האישום אינו מפורט דיו, היה עליו לטעון זאת בפני הערכאה הדיונית. כך או כך, למבקש ניתנו ארכות רבות כדי להיערך לטיעון לעונש, ואם לא עשה זאת אין לו להלין אלא על עצמו. מעבר לדרוש אוסיף, כי לא מצאתי שהעונש שהושת על המבקש - לו עשרות הרשעות בעבירות תעבורה - חורג מרמת הענישה המקובלת.

לנוכח כל אלה דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.