רע"פ 116/09 אדיר שלמה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים (פ 5229/06) בגין עבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש שימש במועד הרלוונטי כסייר שדות של הישוב פצאל בבקעת הירדן. ביום 30.4.2003 הבחין המבקש, במהלך נסיעה ברכב הסיור, בשני פועלים תושבי האזור, אשר היו חלק מקבוצה שהמתינה בסמוך למחסום צה"ל אשר בדק כלי רכב העוברים בכביש. השניים נפרדו מהקבוצה ופנו לעבר חממות הישוב. המבקש, אשר חשד כי הם גנבים, קרא להם לעצור, אך השניים ברחו והמבקש איבד קשר עין עמם. המבקש פנה ליתר הפועלים ואלו ציינו באוזניו כי ישנם פועלים מהקבוצה באזור החממות. המבקש חזר לחממות, שם הבחין באחד הפועלים וקרא לו לעצור באמצעות מערכת הכריזה ברכב, ובתגובה פתח הפועל בריצה. המבקש ירד מהרכב, דרך את נשקו – רובה מסוג M16 , קרא לפועל לעצור ותוך כדי ריצה אחריו ירה מספר כדורים באוויר. בשלב מסוים עלה חשד אצל המבקש כי הפועל הינו "מחבל", ובעקבות זאת ירה מספר יריות לעבר פלג גופו העליון של הפועל, אשר פגעו בו והביאו למותו.

ביום 3.3.2008 הרשיע בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ח' לי-רן) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט קבע, כי אף על פי הגרסה אותה מסר בחקירתו, מיהר המבקש להעביר עצמו ממצב של מטפל באזרחים (גם אם הם גנבים) למצב של לוחם במחבלים, מבלי שיהיו בידו, כאדם מן היישוב, נתונים משכנעים למעבר כזה. בהתאם קבע בית המשפט כי המבקש פתח מהר מדי, שלא לצורך לעת ההיא ובאורח רשלני, בנוהל מעצר חשוד, אותו סיים מהר מדי ובאופן רשלני, בירי קטלני.

ביום 26.2.2006 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים ומאתיים שעות שירות למען הציבור. כן הורה בית המשפט כי המבקש יפצה את משפחת הקורבן בסכום של 25,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2469/08). במקביל ערער המבקש על הכרעת דינו (ע"פ 2473/08).

בית המשפט

המחוזי (כבוד סגן הנשיאה ע' חבש והשופטים י' שפירא ו ר' יעקובי ) דחה את ערעור המבקש ברוב דעות, באשרו את קביעת בית משפט השלום לפיה אשמתו של המבקש הוכחה מעבר לכל ספק סביר. כן נקבע כי אין מקום להתערב בעונש. דעת המיעוט סברה כי יש לזכות את המבקש בשל ספק שנותר בדבר אפשרות התקיימותם של הסייגים לאחריות הפלילית, בדבר "הגנה עצמית" ו"טעות במצב הדברים".

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה שב המבקש וטוען כי לא היה מקום להרשיעו. לטענתו, בפסקי דינם של בית משפט השלום ו בית המשפט המחוזי נפלו טעויות משפטיות, שיש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בעניינו. לטענתו, שגו בתי המשפט משלא הסיקו מהנסיבות שהוכחו כי עומדים לטובתו הסייגים לאחריות הפלילית בעניין "הגנת הצורך", "הגנה עצמית" ו"טעות במצב הדברים", או שילובם של סייגים אלו בדמות "הגנה עצמית מדומה".

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות משאין היא חורגת מיישומו של הדין בעניינו של המבקש, דהיינו, השאלה האם התנהגות המבקש, בנסיבות העניין, חרגה מסטנדרט ההתנהגות הנדרש מהאדם הסביר.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). בענייננו, המבקש שב ומעלה את אותן הטענות אשר נבחנו ונדונו באריכות על ידי בית משפט השלום ואשר שבו ונידונו על ידי בית המשפט המחוזי, וחרף טענותיו הרי שאין בבקשה כל עילה של ממש שיש בה כדי להצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . הגם שעיקרה של השאלה שנדונה בבתי המשפט הינו שאלה משפטית, הרי שאף בכך אין מדובר אלא בשאלה של יישום הדין הקיים על נסיבות המקרה, ואין בכך כדי להצדיק דיון נוסף בעניין בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להדחות אף לגופה. בית משפט השלום התבסס בהכרעת דינו, בראש ובראשונה, על דחיית טענתו של המבקש לפיה נסיבות המקרה הביאוהו להאמין – בטעות – כי המנוח הינו "מחבל". בית המשפט דחה טענה זו הן מהפן המשפטי-אובייקטיבי והן מהפן העובדתי-סובייקטיבי, בדחותו בין היתר את גרסת המבקש לגבי התנהגותו של המנוח בשניות שקדמו לירי הקטלני. אף בית המשפט המחוזי התבסס בהכרעת דינו על קבלתן של קביעות עובדתיות אלו של בית משפט השלום, בציינו כי מדובר בקביעות מהימנות כנגד גירסתו של המבקש. כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות שהוצגו בפניה, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים, ובייחוד כך הוא מקום בו המדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 297 (2004); רע"א 2659/08 עמותת הפועל סניף קרית-אונו נ' גרוס (לא פורסם, 10.9.2008); וכן מ' קרמניצר, קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים , הפרקליט לה 407 (תשמ"ג-תשמ"ד)). קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ובראשן דחיית גרסתו של המבקש לפיה חש סכנת חיים של ממש בעת האירוע, לו או לאחרים, אושרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבותם בהן.

אף מבחינה של מדיניות משפטית אין להסכים עם הצורה הנמהרת בה החל המבקש במרדף החמוש אחר המנוח ובדרך הקטלנית בה הביא מרדף זה לסיומו, מבלי שתהיה בידו בדל ראיה של ממש המצביעה על סכנת חיים מצד המנוח. אף לגרסתו של המבקש, לא פעל בתגובה לסכנת חיים מיידית מולה ניצב, אלא לשם מניעתה של סכנה אותה צפה, בבחינת "הבא להרגך השכם להרגו". אלא שעל "הגנה עצמית מקדימה" מסוג זה להתבצע בזהירות ובאחריות רבה, תוך הבנת המשמעות הכבדה של הוצאתה לפועל של "הגנה עצמית" באמצעות שימוש בכוח קטלני כנגד מי שמסוכנותו עודנה בגדר חשש בלבד. ככל שרחוק יותר החשש לחיים, כך יקשה על המפעיל כוח קטלני לשם סיכולו של חשש זה להראות כי צדק במעשיו. על דרישה זו למצוא את ביטוייה בהחלת הסייג של "הגנה עצמית" במקרים מסוג זה בצורה מצומצמת ומכבידה. כפי שציינתי בע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' יחזקאל (טרם פורסם, 30.4.2008):

"הכבדות אלו על הוכחת קיומו של סייג לאחריות הפלילית בנסיבות של הגנה מוקדמת, או "מכה מקדימה", מתחייבות מכך שמ דובר במצב שבו המתגונן אינו פועל באופן מובהק ואינטואיטיבי כדי להדוף התקפה המכוונת כנגדו, או כדי לנטרל סכנה אחרת, אלא "מקדים תרופה למכה", על רקע הערכתו כי באם לא יעשה כן לא יעלה בידיו למנוע מאוחר יותר את הסכנה. משעה שאין מ דובר

עוד בנסיבות ברורות של התגוננות מפני סכנה, הרי שהותרת מרווח פעולה נרחב מדי בידי המתגונן עשויה להוביל להותרת פרצה נרחבת מדי לעשיית דין עצמית, התלויה בהפעלת שיקול דעתו של כל נושא נשק".

עניינו של המבקש שב וממחיש את הסכנה הרבה הגלומה בשימוש מוקדם ונמהר בכוח קטלני, בנסיבות בהן החשש מפני היווצרותה של סכנת חיים עודנו רחוק. אין בכך כדי לשפוט את המעשה מתוך ראיית תוצאותיו, אלא מסר ברור כי אין להבין את עקרון "ההגנה העצמית" כנותן אישור לנושאי נשק לעשות בו שימוש נמהר, כנגד מי שאינו מהווה סכנת חיים ברורה ומיידית.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.