רע"א 2659/08 עמותת הפועל סניף קרית אונו נ. מור גרוס

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.2.2008, בגדרו נדחה ערעור על החלטות ראש ההוצאה לפועל בחיפה מהימים 6.1.2007 ו – 9.5.2007 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 02-30279-05-6 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ).

ואלו בתמצית העובדות הצריכות לעניין.

המשיבה 1 הינה הזוכה בתיק ההוצאה לפועל ומי אשר הועסקה על ידי המשיבה 2, כמדריכת כושר במועדון הכושר ספרטא (להלן: מועדון הכושר ), עד לפיטוריה ביום 31.1.2004.

המשיבה 2 הינה החייבת בתיק ההוצאה לפועל.

תיק ההוצאה לפועל נפתח לשם ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל – אביב – יפו מיום 31.7.2007 (דמ 5260/04), בגדרו חויבה המשיבה 2 לשלם למשיבה 1 סכומים שונים בקשר עם פיטוריה.

ביום 12.1.2006 הגישה המשיבה 1 לראש ההוצאה לפועל בחיפה (כבוד הרשם ד' מאזן) בקשה להטלת עיקול על כספי, זכויות ונכסי המשיבה 2 המצויים אצל צד שלישי, היא המבקשת. זאת לאחר שנטען כי השתיים מהוות יישות כלכלית אחת.

ביום 3.2.2006 נעתר ראש ההוצאה לפועל לבקשה במעמד צד אחד והורה על הטלת עיקול על נכסים שונים, לרבות כספים בחשבונות הבנק של המבקשת.

ביום 1.11.2006 פנתה המבקשת לראש ההוצאה לפועל בבקשה לביטול העיקול, תוך שהיא נסמכת, בין היתר על טענה מקדמית, לפיה אין ראש ההוצאה לפועל מוסמך להורות על הרמת מסך ההתאגדות במסגרת הפעלת סמכויותיו המנהליות.

ביום 6.1.2007, לאחר שמיעת הצדדים, קבע ראש ההוצאה לפועל כי מוסמך הוא, במקרים המתאימים, "להציץ מבעד לפרגוד מסך ההתאגדות".

בהמשך, ביום 9.5.2007, הורה ראש ההוצאה לפועל כי העיקול אשר הוטל על הכספים בחשבונותיה של המבקשת יוותר על כנו (להלן:

ההחלטה השניה ). זאת לאחר שנקבע, כי הוכח כי נכסי המשיבה 2 הוברחו למבקשת, כי המבקשת והמשיבה 2 היוו יישות כלכלית אחת וכי ההפרדה ביניהן הייתה למראית עין גרידא ונועדה לאפשר למשיבה 2 להתחמק מחובותיה.

להשלמת התמונה יצוין, כי במקביל להליך שהתנהל בפני ראש ההוצאה לפועל, פנתה המבקשת לבית משפט השלום בראשון לציון (הפ 220/06) בתובענה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו המטלטלין המצויים במועדון הכושר, עליהם אף הוטל עיקול במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, מצויים בבעלות המבקשת. ויודגש, פסק הדין ההצהרתי התבקש לעניין הבעלות במטלטלין המצויים במועדון הכושר בלבד, ולא נתבקשה כל בקשה דומה לעניין הבעלות בכספים המצויים בחשבונות הבנק של המבקשת.

ביום 18.3.2007 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד את השופטת מ' עמית – אניסמן), בגדרו הוצהר על בעלות המבקשת במטלטלין המצויים בחדר הכושר. זאת לאחר שנקבע, בין היתר, כי לא הוכח כי המבקשת והמשיבה 2 מהוות גוף אחד וכי ענייניהן הכספיים מנוהלים כאחד. משכך, לא מצא בית משפט השלום בראשון לציון להורות על הרמת מסך ההתאגדות בין המשיבה 2 למבקשת. יצוין, עם זאת, כי על אף שפסק הדין האמור ניתן כחודש וחצי בטרם מתן החלטתו השניה של ראש ההוצאה לפועל, לא הובא הוא לידיעת ראש ההוצאה לפועל על ידי המבקשת אלא לאחר מתן החלטתו השניה.

על החלטות ראש ההוצאה לפועל מיום 6.1.2007 ו – 9.5.2007, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ברע 1899/07).

ביום 17.2.2008, לאחר שהוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ת' שרון – נתנאל) על דחיית הערעור מן הטעם כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור ומבלי שנתבקשה כל הארכת מועד. אף לגופו של עניין מצא בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור. ראשית, נקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה רשאי היה ראש ההוצאה לפועל "להציץ מעבר לפרגוד" אף במסגרת הפעלת סמכויותיו המנהליות. עוד נקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון לא יצר מעשה בית דין. זאת בנסיבות העניין, בהן פסק הדין ניתן בפרק הזמן שחלף מהמועד בו הסתיים הדיון בפני ראש ההוצאה לפועל ועד למועד מתן החלטתו השניה ואף על פי כן עובדת מתן פסק הדין לא הובאה לידיעת ראש ההוצאה לפועל ולא נטענה טענת מעשה בית דין בפניו אלא לאחר מתן החלטתו השניה. לבסוף, לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בקביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, בהיותן מבוססות כדבעי.

מכאן הבקשה שבפניי. בגדרה של הבקשה, טוענת המבקשת כי יש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי משום יצירת מציאות חדשה, לפיה ראש ההוצאה לפועל מוסמך, במסגרת סמכויותיו המנהליות ובמעמד צד אחד, להורות על הרמת מסך ההתאגדות. הכל בניגוד להלכה הפסוקה, לפיה פעולת הרמת מסך ההתאגדות שמורה למקרים נדירים בלבד. משכך, סבורה המבקשת כי יש בבקשה משום חשיבות כללית, החורגת מעניינה הפרטני ואשר יש בה כדי להצדיק קיום דיון בעניינה ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין שבה המבקשת על טענותיה בפני בית המשפט המחוזי. נטען כי פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון היווה מעשה בית דין, אשר יצר מחסום דיוני בפני קיום התדיינות נוספת בין הצדדים בפני ראש ההוצאה לפועל. לבסוף, שבה המבקשת על טענתה, לפיה לא היה ראש ההוצאה לפועל מוסמך, במסגרת הפעלת סמכויותיו המנהליות, להורות על הרמת מסך ההתאגדות ומכל מקום לגישתה לא התקיימו בעניינה התנאים אשר יש בהם כדי להצדיק הרמת מסך כאמור.

המשיבה 1, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. ראשית, נטען כי אין עניינה של הבקשה אלא בשאלת יישומן של הלכות קיימות בנסיבות עניינה הפרטני של

המבקשת ומשכך אין הבקשה מגלה עילה לקיום דיון בעניינה ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין, סומכת המשיבה 1 ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לגישתה מבוסס כדבעי. לגישתה של המשיבה 1 דין הבקשה לדחייה בראש ובראשונה מהטעם כי בקשת רשות הערעור הוגשה לבית המשפט המחוזי באיחור ומבלי שנתבקשה כל הארכת מועד להגשתה. עוד נטען, כי הבקשה מופנית כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, אשר מבוססות כדבעי ואין מקום להתערב בהן. המשיבה 1 מבקשת להדגיש כי חרף קיומו של עיקול על הכספים בחשבונות הבנק של המבקשת, פסק הדין ההצהרתי שהתבקש על ידי המבקשת נסמך אך על טענתה לבעלותה במטלטלין במועדון הכושר. כמו כן, פסק הדין לא הובא לידיעת ראש ההוצאה לפועל אלא לאחר מתן החלטתו השניה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדחיה.

עניינה של המבקשת נדון כבר בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). חרף טענות המבקשת, אין בפסק דינו של בית המחוזי משום יצירת הלכה חדשה וכל עניינה של הבקשה אינו אלא בשאלת אופן יישומן של הלכות קיימות. משכך, אין הבקשה מגלה כל עילה לקיום דיון בעניינה של המבקשת ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה . מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

בקשת רשות הערעור הוגשה לבית המשפט המחוזי באיחור ומבלי שנתבקשה כל הארכת מועד להגשתה. בנסיבות אלו, ברי כי לא התקיים כל טעם מיוחד לאיחור האמור שעשוי היה להצדיק מתן ארכה להגשת הבקשה. מכל מקום אף בבקשתה הנוכחית אין המבקשת טוענת כלל לעניין האיחור האמור ודי בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה.

אף איני מוצא לקבל את טענת המבקשת לעניין קיומו של מעשה בית דין, בנסיבות העניין, בהן פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון ניתן ביום 18.3.2007, כחודש וחצי בטרם מתן החלטתו השניה של ראש ההוצאה לפועל, ואף על פי כן

לא הביאה המבקשת עובדה זאת לידיעת ראש ההוצאה לפועל ולא טענה לקיומו של מעשה בית דין, אלא לאחר מתן החלטתו השניה. ויודגש, על בעל דין המבקש להסתמך על טענת מעשה בית דין להעלותה בהזדמנות הראשונה, שאם לא כן יראו בו כמי שוויתר על הטענה ובית המשפט לא יעורר סוגיה זו מיוזמתו (וראו: נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי ,

בעמ' 23 (1991)).

לא זאת, אף זאת, טענות המבקשת מופנות ברובן כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל. הלכה היא, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, בייחוד כך מקום בו המ דובר בבקשת רשות ערעור (וראו: ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (5) 297; מ' קרמניצר, " קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים " הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407)).

לנגד עיני בית המשפט המחוזי עמדו כלל הראיות אשר הונחו לפתחו של ראש ההוצאה לפועל ואף על פי כן, לא מצא הוא להתערב בקביעותיו העובדתיות. לעניין זה אף מצאתי לציין, כי כפי שעולה מהבקשה הנוכחית, בפני ראש ההוצאה לפועל תלויה ועומדת בקשת המבקשת מיום 30.5.2007 לביטול החלטתו השניה ונראה כי טענות המבקשת, המופנות כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, מקומן להתברר במסגרת בקשה זו.

יודגש אף, כי ככל שהיו למבקשת טענות לבעלות בכספים בחשבונות הבנק, פתוחה הייתה הדרך בפניה לפנות לבית המשפט המוסמך בהליך מתאים. אף על פי כן, מטעמים השמורים עימה, בחרה המבקשת לפעול לקבלת פסק דין המצהיר על בעלותה במטלטלין במועדון הכושר בלבד, ובעניין זה אין לה להלין אלא על עצמה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח.