רע"פ 1505/09 עו"ד צוקרמן יוסף נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת 20230/08) בגין עבירה עקיפה בדרך שאינה פנויה תוך סיכונו של רכב אחר, לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נהג ביום 12.12.2007 בקטנוע ברחוב התקוה 28 ברמת-גן וביצע עקיפה של כלי רכב אחרים כשהדרך לא הייתה פנויה מספיק כדי לאפשר את ביצוע העקיפה בבטחה וגרם לסיכון בכך שחסם את נתיב נסיעתו של כלי רכב אחר – קטנועו של השוטר שרשם למבקש את הדו"ח (להלן: השוטר ).

ביום 29.7.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופטת נ' פראג-לבוא ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותו של השוטר, וביסס עליה את הרשעת המבקש, תוך שהוא מזהיר עצמו כי מ דובר

בעדות יחידה, בציינו כי עדות זו נתמכת במידה רבה גם בגרסת ההגנה. בית המשפט גזר על המבקש עונש של חמישה חודשי פסילה בפועל; שלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70577/08).

בית המשפט

המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) דחה את הערעור, בדחותו את הטענות הדיוניות אותן העלה המבקש, ובקבעו כי לא מצא מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ב בית המשפט לתעבורה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה שב המבקש וטוען כי נפלו פגמים דיוניים בהעמדתו לדין, וכי שגה בית המשפט לתעבורה משהרשיעו. לטענתו, כתב האישום שהוגש נגדו הינו חסר תוקף, שכן לא נחתם כדין על ידי תובע. עוד טוען המבקש כי עדותו של השוטר הינה בלתי אמינה ובלתי מהימנה, וכי לעדותו זו לא צורף "דבר מה" ראייתי, בהיותו עד המעורב באירוע. לבסוף טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נתן לו את יומו בבית המשפט.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). בענייננו, המבקש שב ומעלה את אותן הטענות אשר נבחנו על ידי בית משפט השלום לתעבורה ואשר שבו ונידונו על ידי בית המשפט המחוזי, וחרף טענותיו הרי שאין בבקשה כל עילה שהיא שיש בה כדי להצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להדחות אף לגופה. בית משפט השלום התבסס בהכרעת דינו, בראש ובראשונה, על המהימנות אותה ייחס לעדותו של השוטר,

בהזהירו עצמו כדין כי מדובר בהרשעה המבוססת על עדות יחידה. כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות שהוצגו בפניה, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים, ובייחוד כך הוא מקום בו המדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 297 (2004); רע"א 2659/08 עמותת הפועל סניף קרית-אונו נ' גרוס (לא פורסם, 10.9.2008); וכן מ' קרמניצר, קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים , הפרקליט לה 407 (תשמ"ג-תשמ"ד)). קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה, ובראשן ממצא המהימנות ביחס לעדותו של השוטר, אינן נכנסות לגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות, ועל כן איני מוצא מקום לשנות מהרשעת המבקש.

ביחס לטענות הדיוניות אותן מעלה המבקש, הרי שלא מצאתי כי יש בהן ממש. לגבי טענותיו בנוגע לחתימה על כתב האישום, הרי שבית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי בחן את כתב האישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה ומצא כי הוא חתום כדין.

גם בטענת המבקש בדבר החיזוק הראייתי הנדרש לעדות השוטר אין ממש. חרף טענתו זו של המבקש, ולמעלה מן הצורך יצוין כי בית המשפט לתעבורה ציין בהכרעת דינו כי נמצאו חיזוקים לעדותו של השוטר בדמות עדותו של המבקש עצמו.

לבסוף, אין לקבל גם את טענת המבקש בנוגע לכך ש"נמנע ממנו יומו" בבית המשפט המחוזי. למבקש התאפשר לטעון בפני בית המשפט המחוזי בעל פה, בנוסף להודעת הערעור אותה הגיש, ולא התרשמתי כי נמנעה ממנו בכל צורה שהיא האפשרות לטעון טענות כלשהן. באם נמנע המבקש מלטעון בהודעת הערעור ובטיעונים בעל פה בפני בית המשפט טענות כלשהן, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.