רע"פ 1209/09 חיים חצרוני נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה ברעננה

המבקש 1 (להלן: המבקש ) הועמד לדין בשנת 2003 בגין עבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(2) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) ועבירה של שימוש ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(3), 204(ב), 208 ו-253 לחוק התכנון והבניה (עמק 6297/03). בעקבות הסדר טיעון הודה המבקש במיוחס לו וביום 30.10.2003 הרשיע אותו בית המשפט לעניינים מקומיים בכפר-סבא (כבוד סגן הנשיא ח' פדר ) וגזר עליו קנס בסך 8,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו. כן הורה בית המשפט על מתן צו הריסה על המבנה נשוא כתב האישום, תוך דחיית ביצוע הצו למשך שנה וחצי.

משלא ביצע המבקש את צו ההריסה הוגש כנגדו בשנית כתב אישום בגין עבירה של אי קיום צו בית המשפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה (עמ"ק 5546/05). המבקש שב והודה במסגרת הסדר טיעון במיוחס לו, וביום 1.9.2005 הרשיעו בית המשפט לעניינים מקומיים וגזר עליו קנס בסך 8,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו. כן האריך בית המשפט את כניסתו לתוקף של צו ההריסה למשך 15 חודשים נוספים.

ביצוע צו ההריסה נדחה מספר פעמים נוספות לבקשת המבקש ובהסכמת המשיבה, עד ליום 31.12.2007. ביום 16.9.2007 הגיש המבקש בקשה נוספת למתן ארכה לביצוע צו ההריסה, אך הבקשה נדחתה.

ביום 31.12.2007 הגיש המבקש בקשה חדשה להארכת מועד ביצוע הצו, כאשר הפעם צורפה לבקשה המבקשת 2 (להלן: המבקשת ). בבקשה זו נטען כי המבקשת הינה ידועתו בציבור של המבקש, שהינה בעלת הזכויות במחצית מהנכס נשוא צו ההריסה, וכי קולה טרם נשמע במסגרת ההליכים (ב"ש 1069/07). במקביל הגיש המבקש בקשה לביטולם של פסקי הדין המרשיעים שניתנו כנגדו, בגין טענת התיישנות ובגין אי הבנתו את הסדרי הטיעון (ב"ש 1070/07).

בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את הבקשות, בקבעו כי הטענה לפיה המבקש לא היה מודע במשך כל התקופה לקיומם המהותי של צווי ההריסה, משוללת כל יסוד.

בית המשפט ציין כי כל האורכות שניתנו על מנת לאפשר למבקש למצות את זכויותיו ואישור המצב הקיים לא הועילו, וקבע כי אינו רואה כל סיבה ממשית להיעתר לבקשות שבפניו.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"א 1505-01-08).

בית המשפט

המחוזי (כבוד השופט ד"ר א' סטולר ) דחה את הערעור. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות קבע בית המשפט כי טענה זו לא הועלתה על ידי המבקש במסגרת האישומים כנגדו, והעובדה שבחר שלא להיות מיוצג בהליכים בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, חרף העובדה שניתן לו יעוץ משפטי במסגרת ההליכים, אינה מחייבת את בית המשפט להעלות בשמו טענה זו.

בית המשפט קבע כי המבקש הבין את אשר הואשם בו ואף פעל לדחיית ביצוע גזר הדין בעניינו, ואין לו אלא להלין על עצמו משלא נועץ בעורך דין. בכל הנוגע לעניינה של המבקשת אימץ בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים לפיה המבקש הינו הבעלים והמחזיק הבלעדי בנכס נשוא צו ההריסה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את ערעורם. לטענתם, אין לבצע את צו ההריסה כנגד בית מגוריהם, בעקבות כתב אישום שהוגש כנגד המבקש בלבד, בלא שיהיה למבקשת יומה בבית המשפט. עוד טוענים המבקשים כי שומה היה על בית המשפט לעניינים מקומיים שדן בעניינו של המבקש להעמידו על טענת ההתיישנות העומדת לו, ואשר העלאתה הייתה מביאה לביטול כתב האישום. עוד טוענים המבקשים כי אין מקום לבצע את צו ההריסה לגבי בית המגורים כולו, אלא רק לגבי החלקים החורגים.

מנגד טוענת המשיבה כי אין מקום להעניק רשות ערעור בעניינם של המבקשים, משאין הבקשה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כן טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של ענין.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, בתשובת המבקשים לתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, וחרף טענות בא כוחם הרי שאין עניינם מעלה כל עילה כאמור, שיש בה כדי להצדיק דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יצוין כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של ענין. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, בהתבסס על הראיות שהוצגו בפניו, כי המבקש היה מודע למהות צו ההריסה ולהסדרי הטיעון במסגרתם הודה במיוחס לו וכי למבקשת אין זכויות בנכס נשוא הצו, בקבלו את טענות המשיבה בענין זה. קביעות אלו אושרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות שהוצגו בפניה, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים, ובייחוד כך הוא מקום בו המ דובר

בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 297 (2004); רע"א 2659/08 עמותת הפועל סניף קרית-אונו נ' גרוס

(לא פורסם, 10.9.2008)). לא מצאתי כי בענייננו מ דובר במקרה המצדיק התערבות בממצאים עובדתיים אלו, המתיישבים היטב אף בהשתלשלות הפרשה בפני הערכאות השונות, ובהתנהלותו של המבקש.

בכל הנוגע לטענת ההתיישנות, הרי שזו לא הועלתה על ידי המבקש במסגרת ההליכים בהם הורשע, ואין לאפשר את העלאתה בשלב זה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המבקש פעל במסגרת ההליכים בצורה מודעת ומיודעת, ואף פעל לפרקים באמצעות עורך דין. משבחר שלא להיות מיוצג במסגרת ההליכים בכללותם אין ביכולתו לטעון כי היה על בית המשפט להשים עצמו כעורך דינו ולהעלות בשמו את טענת ההתיישנות.

לבסוף, אין מקום להידרש בשלב זה לטענות המבקשים בנוגע להיקף צו ההריסה. המבקש הורשע פעמיים בגין המבנה נשוא הצו, מבלי שיעלה טענתו זו. טענתו זו אף לא עלתה במסגרת שלב זה בהליכים עד לבקשה שבפניי. בנסיבות אלו, אין המבקשים יכולים להוסיף ולהעלות טענות חדשות היורדות לשורש ההרשעה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.