פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
3978/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
ששון שמש
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי
מרכז בפתח-תקוה מיום
28.4.08 בע"פ 1226-11-07 שניתן על-ידי כבוד השופטים: נ' אהד, מ' פינקלשטיין
ומ' יפרח
בשם המבקש:
עו"ד ששיגז
בשם המשיבה:
עו"ד בת-עמי ברוט
החלטה
כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בנתניה (פ 1455/04) בגין עבירה של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש ביצע במספר רב של מקרים מעשים מגונים באישה שעבדה כמנקה במפעל בו היה מנהל העבודה (להלן: המתלוננת ), בניגוד לרצונה ותוך שהוא עושה שימוש בכוח.
ביום 22.2.2006 הרשיע בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת ס' אברמוביץ-קולנדר ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת, ומצא לה חיזוק בעדותה של חברתה לעבודה. מנגד, דחה בית המשפט את טענותיו של המבקש כנגד מהימנות עדותה.
ביום 26.2.2006 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של עשרים חודשי מאסר בפועל ועשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. כן הורה בית המשפט כי המבקש יפצה את המתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח.
על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1226-11-07).
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים נ' אהד , מ' פינקלשטיין ו- מ' יפרח ) דחה את הערעור ברוב דעות, באשרו את קביעת בית משפט השלום לפיה אשמתו של המבקש הוכחה מעבר לכל ספק סביר. כן נקבע כי אין מקום להתערב בעונש. דעת המיעוט סברה כי יש לזכות את המבקש בשל ספק שנותר בדבר אשמתו, ולחילופין, כי יש להקל בעונש שנגזר עליו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה שב המבקש וטוען כי לא היה מקום להרשיעו. לטענתו, בפסקי דינם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נפלו טעויות עובדתיות ומשפטיות, שיש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בעניינו. בגדרי טענתו סוקר המבקש מספר נקודות שלטענתו שגה בהן בית המשפט בקביעותיו. לחילופין טוען המבקש ששגה בית המשפט המחוזי משהותיר על כנו את העונש שנגזר עליו.
מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן מהטעם כי לגופו של עניין, אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, או בעונש שהוטל על המבקש.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). בענייננו, המבקש שב ומעלה את אותן הטענות אשר נבחנו ונדונו באריכות על ידי בית משפט השלום ואשר שבו ונידונו על ידי בית המשפט המחוזי, וחרף טענותיו הרי שאין בבקשה כל עילה של ממש שיש בה כדי להצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להדחות אף לגופה. בית משפט השלום התבסס בהכרעת דינו, בראש ובראשונה, על המהימנות אותה ייחס לעדותה של המתלוננת, ועל הממצאים העובדתיים שקבע ביס לעדות זו. כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות שהוצגו בפניה, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים, ובייחוד כך הוא מקום בו המדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 297 (2004); רע"א 2659/08 עמותת הפועל סניף קרית-אונו נ' גרוס (לא פורסם, 10.9.2008); וכן מ' קרמניצר, קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים , הפרקליט לה 407 (תשמ"ג-תשמ"ד)). קביעותיו אלו של בית משפט השלום, ובראשן ממצא המהימנות ביחס למתלוננת, אושרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבותם בהן. למען הסר ספק אוסיף כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי בטענות המבקש כל טעם המצדיק סטייה מהקביעות האמורות. לאור זאת, איני מוצא כל מקום להתערב בהרשעת המבקש.
באשר לעונש שהוטל על המבקש, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש, ועל כן דין הבקשה להידחות אף לעניין זה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
החלטתי מיום 4.5.2008, בעניין עיכוב ביצוע העונש, מבוטלת בזאת.
המבקש יתייצב ביום 7.12.08 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי מרכז, לשם תחילת ריצוי עונשו.
ניתנה היום, ח'
בחשון התשס"ט (6.11.2008).
ש ו פ ט