רע"פ 5813/08 אבנר הררי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין יחד עם ארבעה אחרים בבית משפט השלום בנתניה (פ 5442/06) בגין עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, הרקע לאישום הינו סכסוך מתמשך שהתקיים בעיר נתניה בין משפחת אברג'יל ואסי אבוטבול (להלן: אבוטבול ). לפי הנטען, למבקש וליתר הנאשמים קשר עם משפחת אברג'יל, ועובר לתאריך 22.1.2006 קשרו קשר ביחד עם אחרים שזהותם אינה ידועה לפגוע בגופו וחייו של אבוטבול. לשם כך הצטיידו במספר כלי רכב ובמכשירי טלפון ניידים שאינם רשומים בבעלותם, ערכו בדיקות לבחינת דרכי גישה ומילוט לביתו של אבוטבול, ובחנו אתרים שונים בהם נהג לשהות. כן נטען כי המבקש והנאשמים האחרים עקבו אחרי אבוטבול ברחבי העיר נתניה. ביום 22.1.2006 נטען כי המבקש והנאשמים האחרים נפגשו בעיר נתניה וארבו בסמוך לביתו של אבוטבול, כאשר על פי הטענה במקביל להם המתינו אחר או אחרים בסמוך לבית, כשברשות האחרים או האחרים טיל לאו דרוך ומוכן לירי. יצוין כי טיל זה נמצא במרחק מה מהבית שלושה שבועות לאחר מעצרם של המבקש והנאשמים הנוספים.

ביום 15.1.2007 הרשיע בית משפט השלום בנתניה (כבוד סגנית הנשיא ר' לורך ) את המבקש ושלושה מבין הנאשמים הנוספים בעבירה שיוחסה להם. אחד הנאשמים הנוספים זוכה מהמיוחס לו בשל הספק שנותר בדבר מעורבותו בקשר. בפסק דינו המפורט סקר בית משפט השלום את מארג הראיות כנגד הנאשמים, שהורכב בעיקרו מראיות נסיבתיות, בציינו כי עבירת הקשר הפלילי הינה מסוג העבירות שאינה נעשית לאור השמש, ועל כן אך טבעי הוא כי התקיימותה תוכח באמצעות ראיות נסיבתיות. במסגרת ראיות אלו בחן בית המשפט דו"חות ועדויות בדבר מעקבים שנערכו אחר המבקש והנאשמים האחרים, האזנות סתר שנערכו להם, פלטי התקשרות טלפונית ודו"חות איכון שנערכו למכשירי הטלפון הניידים, כמו גם את גרסתו של המבקש ואת ניסיונותיו להסביר את מעשיו, אותם דחה בית המשפט מכל וכל. עוד בחן בית המשפט ראיות בדבר הקשר של המבקש והנאשמים האחרים למשפחת אברג'יל, בכדי לבסס את הרקע לקשירת הקשר, ובכלל אלו חוות דעת של קצין מודיעין, שהתבסס בין היתר על מידע מודיעיני ועל חומר הכולל פסקי דין ועדויות בבית משפט, שהצטרף להודאתו של המבקש כי הוא חבר של משפחת אברג'יל, כמו גם מידע שנאסף בעת המעקב אחר הנאשמים שהצביע על קשרם למשפחה זו. חיזוק נוסף לראיות כנגד הנאשמים מצא בית המשפט בהתנהגותם המפלילה, שתיקתם בחקירת המשטרה והימנעותם מחקירת עדי תביעה בנקודות מהותיות ומהבאת עדים מהותיים שעשויים היום לאשש את גרסתם. לאחר בחינת מארג הראיות הנסיבתיות, קבע בית המשפט כי המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממנו הינה כי המבקש ושלושה מהנאשמים קשרו קשר ביניהם ועם אחרים כדי לפגוע באבוטבול.

ביום 11.2.2007 גזר בית המשפט השלום על המבקש עונש של שלושים ושבעה חודשי מאסר בפועל שתחילתם מיום מעצרו; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 4,000 ש"ח או ארבעים ימי מאסר תמורתו. בית המשפט התייחס בגזר דינו בין היתר לחומרת העבירה בה הורשע המבקש, כפי שבאה לידי ביטוי במטרה הקשה לה נועד להביא הקשר, לעברו הפלילי המרובה של המבקש ולעובדה שגם בעת ביצוע העבירה היה אסיר ברישיון.

ביום 19.7.2007 קיבל בית משפט השלום את בקשת המשיבה לחילוט אופנוע ושתי קסדות, בקבעו כי אלו נתפסו עם מעצרו של המבקש ושימשו אותו לשם ביצוע העבירה, ככלי הכרחי ומהותי להוצאה לפועל של תוכנית הקשר. עוד קבע בית המשפט כי אמנם הבעלים הרשום של האופנוע הינו בנו של המבקש, אך הבעלים הממשי הינו המבקש עצמו, אשר הינו היחידי שעשה שימוש באופנוע זה ואף שילם בעבורו.

על פסק דינו של בית משפט השלום ועל החלטת החילוט ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1252-11-07).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' טל , נ' אהד ו- א' דודקביץ ) דחה את הערעור, בקבעו כי בית משפט השלום ניתח בפירוט את כל אחת מקבוצות הראיות שהובאו על ידי המשיבה להוכחת אשמתו של המבקש, וכי בדין מצא בכל אחת מהן ובהצטרפותן יחד למארג ראיות, יחד עם החיזוקים שנמצאו להן, משום הוכחה לכך שהמבקש קשר קשר לפגוע בגופו ובחייו של אבוטבול. בכל הנוגע לעונש שהוטל על המבקש קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שמ דובר

בעונש שאינו קל הרי שהוא מאזן נכונה בין חומרת התנהגותו של המערער ועברו הפלילי, לבין נסיבותיו האישיות. עוד קבע בית משפט המחוזי כי החלטת החילוט הינה מוצדקת, נוכח חומרת העבירה והשימוש המהותי שעשה המבקש באופנוע לצורך הקשר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה שב ופורס בא כוח המבקש באריכות את שלל טיעוניו כנגד הרשעתו של המבקש, העונש שהוטל עליו והחלטת החילוט. לטענת בא כוח המבקש, הבקשה נעוצה בקביעה לקויה של בית המשפט המחוזי באשר לדיות הראיות הנסיבתיות הנחוצות לשם הרשעה בעבירה של קשירת קשר, כשלטענתו מדובר בסטייה מהחלטותיו של בית משפט זה בסוגיה. בא כוח המבקש מפרט בבקשה טענות לרוב, מהן עולה לטענתו כי לא היה בחומר הראיות כדי להוכיח כי המבקש היה מעורב בקשירת קשר כלשהו, לא כל שכן קשר שתכליתו פגיעה בגופו וחייו של אבוטבול. בעניין זה טוען בא כוח המבקש כי שגה בית המשפט בשעה שעשה שימוש בחומר מודיעיני בדבר הקשר בין המבקש למשפחת אברג'יל וכי שגיאה זו הביאה לקביעה המוטעית בדבר אשמתו של המבקש. בכל הנוגע לחילוט האופנוע טוען בא כוח המבקש כי שגה בית המשפט משקבע כי האופנוע שימש חלק אינטגרלי בביצוע העבירה. בנוגע לעונש טוען בא כוח המבקש כי שגה בית המשפט משהטיל על המבקש עונש חמור יותר מהעונש שהוטל על שותפיו לעבירה.

מנגד טוענת המשיבה כי אין מקום להעניק רשות ערעור בעניינו של המבקש, משאין בקשתו חורגת מנסיבות המקרה הקונקרטי ומשבקשתו מבוססת כולה על ניסיון לתקוף ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, וחרף טענותיו של בא כוח המבקש הרי שאין בבקשתו ולו עילה אחת המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. לב ליבן של הטענות אותן מעלה בא כוח המבקש בבקשתו הינן טענות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, שנקבעו לאחר בחינה מפורטת ומעמיקה של חומר הראיות שהוצג לו והתרשמותו מהעדויות שנשמעו בפניו, ובכלל זאת דחייתו את הסבריו של המבקש לראיות שהצטברו כנגדו ואת גרסתו לאירועים. כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות שהוצגו בפניה, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים, ובייחוד כך הוא מקום בו המ דובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 297 (2004); רע"א 2659/08 עמותת הפועל סניף קרית-אונו נ' גרוס

(לא פורסם, 10.9.2008); וכן מ' קרמניצר, קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים , הפרקליט לה 407 (תשמ"ג-תשמ"ד)). בית משפט השלום בחן בצורה מדוקדקת ומדויקת את העדויות והראיות שהוצגו בפניו, וקביעתו כי אשמתו של המבקש בעבירה שהואשם בה הינה המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממארג הראיות מתיישבת היטב עם ההיגיון ועם הדין. קביעתו זו אף נבחנה ואושרה בשנית על ידי בית המשפט המחוזי, ואף אני לא מצאתי כל מקום לחרוג מההלכה האמורה ולהתערב בה.

בכל הנוגע לסוגיית העונש, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, ודין הבקשה להידחות אף בנוגע לרכיב זה. מעבר לדרוש יוער כי גם לגופו של עניין לנוכח נסיבותיה החמורות של עבירת הקשר בה הורשע המבקש, בפרט לאור חלקו בקשר זה, ולנוכח עברו הפלילי הכולל עשרים ושתיים הרשעות בגינן ריצה תקופות ממושכות מאחורי סורג ובריח, ולאור העובדה שאף בעת ביצוע העבירה בה הורשע היה אסיר ברישיון, לא מצאתי כי נפל כל פגם בעונש שהוטל עליו.

לבסוף, בכל הנוגע לסוגיית חילוט האופנוע, הרי שכפי שעולה בבירור מהכרעת דינו של בית משפט השלום, ומהחלטת החילוט, האופנוע, אשר המבקש היה בעליו האמיתי, שימש את המבקש באופן אינטגרלי וחיוני לשם ביצוע העבירה, וצדק בית משפט השלום משהורה על חילוטו.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.