פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
9159/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
דוד מזרחי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 7608/09 מיום 20.10.2009, שניתן על ידי
כבוד סגן הנשיאה ז' המר
בשם המבקש:
עו"ד ע' לויתן
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (תד 10221/06) בגין עבירה של סטייה בחוסר זהירות וגרם חבלה של ממש, לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וסעיף 38(3) לפקודת התעבודה; ועבירה של נהיגה בחוסר זהירות וגרם חבלה של ממש, לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה.
לפי המתואר בכתב האישום, המבקש יצא מחניה כשהוא מבצע פניית פרסה, ובכך חסם את דרכו של רוכב קטנוע שנסע בנתיב הנגדי. כתוצאה מכך בלם רוכב הקטנוע בלימת פתע ונפל על הכביש, ובעקבות כך נחבל חבלה של ממש.
ביום 20.5.2009 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט מ' דרורי) את המבקש בעבירות שיוחסו לו, לאחר שמיעת ראיות, בהעדיפו את גרסת המתלונן על פני גרסת המבקש; ובאותו יום גזר עליו קנס בסך 1,000 ש"ח או חמישה ימי מאסר תמורתו וכן חמישה חודשי פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה ושלושה חודשי פסילה על תנאי.
על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 7608/09).
בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיאה ז' המר) דחה את הערעור לגבי הכרעת הדין, הגם שהסיק מסקנות שונות מהעדויות, תוך התמקדות בכך שהמבקש מסר את פרטיו למתלונן מייד לאחר התאונה ולמחרת היום מסר בידיו את פרטי ביטוח הרכב שלו. גם את הערעור על גזר הדין דחה בית המשפט המחוזי בציינו כי מדובר בתאונה שגרמה למתלונן לפציעה קשה וכי לחובת המבקש 61 הרשעות בעבירות תנועה.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הפך את הכרעת הדין ומשלא הקל בעונשו. לטענתו, משקבע בית המשפט המחוזי כי אין די בקביעותיו של בית המשפט לתעבורה כדי לשמש בסיס להרשעה, היה עליו לזכותו. לחילופין מבקש המבקש כי יוקל בעונשו. בד בבד עם בקשתו הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע.
דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, ואין עניינו מעלה כל עילה משפטית שהיא, קל וחומר שלא עילה עקרונית, שיש בה כדי להצדיק דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יצוין כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. הן הכרעתו של בית המשפט לתעבורה והן הכרעתו של בית המשפט המחוזי התבססו על העדפת גרסתו של המתלונן. כידוע, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות שהוצגו בפניה, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים, בייחוד כך הוא מקום בו המדובר בקביעת ממצאי מהימנות שנבעו מהתרשמות ישירה של הערכאה הדיונית, ובפרט בשעה שמדובר בבקשת רשות לערעור שני (ראו ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 297 (2004); רע"א 2659/08 עמותת הפועל סניף קרית-אונו נ' גרוס
(לא פורסם, 10.9.2008)). הרשעתו של המבקש מבוססת כאמור בראש ובראשונה על גרסתו של רוכב הקטנוע, אשר התקבלה על ידי בית המשפט לתעבורה. לכך הוסיפו בתי המשפט את העובדה, אשר בפי המבקש אין כל הסבר לה, כי בעקבות התאונה מסר למתלונן את פרטיו ולמחרת מסר בידי אחיו את פרטי פוליסת הביטוח שלו. לנוכח זאת, אין כל מקום להתערב בהרשעתו.
בכל הנוגע לטענות המבקש לגבי העונש שהושת עליו, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש, ועל כן דין הבקשה להידחות אף לעניין זה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועימה ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, ל' בחשוון התש"ע (17.11.2009).
ש ו פ ט