רע"פ 11686/05 אפריים ניניו נ. עיריית תל אביב

1.המבקשים הורשעו בבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב, על יסוד הודאתם, בעבירה של ביצוע עבודות ללא היתר (עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ולתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז-1967). בעקבות כך, גזר בית-המשפט את דינו של מבקש 1 לקנס בסך 5000 ש"ח, והוא חויב לשלם אגרה ותשלומי חובה בסך 150 ש"ח, ואילו דינו של מבקש 2 נגזר לקנס בסך 25,000 ש"ח, והוא חויב לשלם אגרה ותשלומי חובה בסך 1434 ש"ח. כן קבע בית-המשפט, כי יינתן צו הריסה על המבנים שנבנו בידי המבקשים שלא כדין.

2.המבקשים ערערו על גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הודעת הערעור הוגשה באיחור, ולא קדמה לה בקשה להארכת מועד. זאת, יש לומר, חרף החלטה מפורשת בבקשה שהוגשה לעיכוב ביצוע העונש, שהורתה לבא-כח המבקשים, עורך-דין ש' סעדיה, לבאר מדוע הערעור לא הוגש במועד, ועל יסודם של אלו טעמים מתבקשת הארכתו.

נוכח האיחור שבהגשת הערעור, הורה בית-המשפט המחוזי על מחיקתו. על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני, בגדריה מלינים המבקשים, באמצעות בא-כוחם, הן על עצם ההחלטה למחוק את ערעורם, והן על חומרת עונשם.

3.דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור אינה ניתנת על דרך הכלל, אלא רק במקרים יוצאי דופן, המקפלים בתוכם סוגיות להן נודעת חשיבות משפטית, ציבורית או חוקתית. עניינם של המבקשים אינו מעלה כל סוגיה כללית, ומטעם זה לבדו דינה של בקשתם דחייה. למעלה משצריך, רואה אני להעיר כי אף לגופם של דברים לא נמצא לי כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי למחוק את הערעור, יסודה באיזון בלתי-ראוי בין האינטרס שבהקפדה על סדרי-דין ומועדים, לבין זכות הערעור הנתונה למבקשים. המבקשים איחרו בהגשת הערעור בלא הסבר סביר, ואגב התעלמות מהחלטות שיפוטיות. אף בדיון בבית-המשפט המחוזי לא נימק בא-כוח המבקשים מחדל זה. מהחלטת בית-המשפט המחוזי עולה עוד, כי תשומת-ליבו של בא-כוח המבקשים הופנתה, לא אחת, לאיחור שבהגשת הערעור – הן בתגובות המשיבה לבקשות שהגיש, והן בהחלטה נוספת של בית-המשפט. בנסיבות אלה, התקשיתי לקבוע כי שגגה יצאה תחת ידו של בית-המשפט המחוזי בהחליטו על מחיקת הערעור.

הבקשה נדחית.