פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
11741/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עו"ד שי גלילי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.12.05 בע"פ 70404/05 שניתן על ידי כבוד
השופטת נ' אהד
בשם המבקש: בעצמו
בשם המשיבה: עו"ד ליאנה
בלומנפלד
החלטה
כנגד המבקש נרשמה הודעת קנס, בגין עבירה של נסיעה ללא חגורת בטיחות, לפי תקנה 83ב' לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה).
על-פי העובדות המצוינות בהודעת הקנס והעולות מהעדויות בבית-משפט השלום לתעבורה, בתאריך 22.5.2003, נסע המבקש ברכבו בדרך נמיר בתל-אביב, כאשר השוטרת רס"ל שירלי אטיאס (להלן: השוטרת), אשר הוצבה במקום במסגרת מילוי תפקידה, הבחינה, כי המבקש נוסע בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית. בעוד השוטרת מורה למבקש לעצור, היא הבחינה, כי הוא אינו חגור בחגורת בטיחות. השוטרת הבחינה בחגורת הבטיחות, בעודה תלויה במקביל לכתפו השמאלית וכן הבחינה באבזם החגורה. השוטרת רשמה כנגד המבקש שתי הודעות קנס, האחת בגין הנסיעה בנתיב התחבורה הציבורית והשניה בגין נסיעה ללא חגורת בטיחות. המבקש מצידו טען וכתב בכתב ידו על הודעת הקנס, כי כן היה חגור.
המבקש שילם את הקנס בגין הנסיעה בנתיב תחבורה ציבורית, אולם בנוגע להודעת הקנס בגין הנסיעה ללא חגורת בטיחות (להלן: הדו"ח), ביקש הוא להישפט בבית-משפט השלום לתעבורה בטוענו, כי אכן היה חגור בחגורה וכי השוטרת רשמה את הדו"ח ללא שהבחינה בעבירה וממניעים זרים. הדיון בעניינו (תיק 38617/04) נערך בבית-משפט השלום לתעבורה ביום 9.12.2004 ובו התברר, כי השוטרת אינה זוכרת עוד את פרטי המקרה אשר רשמה בדו"ח.
בתאריך 9.1.2005 הרשיע בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (השופטת נ' פראג לבוא) את המבקש בעבירה שתוארה בדו"ח וגזר עליו קנס בסך 1,000 ש"ח או עשרה ימי מאסר תמורתו. בפסק-הדין קבע בית-משפט השלום לתעבורה, כי הוא נותן אמון מלא בעדותה של השוטרת, על אף היותה עדות יחידה וזאת בשל הסיבות, כי הותירה רושם אמין ביותר; שאפשרה למבקש לרשום תגובתו על-גבי הדו"ח; ששהתה במקום במסגרת מילוי תפקידה והיתה מרוכזת בעבירה שהתבצעה לנגד עיניה; שהמבקש הודה בעבירת הנסיעה בנתיב התחבורה הציבורית וכן בנימוק, שטענות המבקש מהן מסתבר לכאורה, כי השוטרת לא יכולה הייתה להבחין בעבירה בשל סנוור מהשמש או בשל מיקומה, לא הוכחו כראוי.
על גזר-דינו של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בטענו טענות מטענות שונות כנגד אמינות הראיות ובעיקר הכתוב בדו"ח.
בית-המשפט המחוזי (השופטת נ' אהד) סמך את ידיו על קביעות בית-משפט השלום לתעבורה ודחה את ערעור המבקש, בהתייחסו לשלל הטענות המשפטיות שהועלו בפניו ובקובעו, כי אין מניעה מהתבססות על עדות השוטרת בהסתמך על כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" למרות שכיום איננה זוכרת את פרטי המקרה וכי האסמכתאות שהביא המבקש, המראות לכאורה על החלשות כלל זה, אינן רלוואנטיות למקרה זה ובית-המשפט אינו מחויב להן. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971 (להלן: פקודת הראיות) אינו חל במקרה כמו המקרה שלפנינו ועל כן אין צורך בחיזוק לעדותה של השוטרת. באשר לטענת המבקש, לפיה היה על המשיבה להביא את השוטר הנוסף שנכח במקום כעד ומשלא הביאתו, עומדת כנגדה חזקת "אי-הבאת עד רלוואנטי", קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא היה צורך להביא אותו, שכן אותו שוטר היה עסוק בנהג אחר ולא היה יכול לשפוך אור על האירוע.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהכיר בדו"ח כראיה רלוואנטית, כאשר השוטרת עצמה כבר איננה זוכרת אותו, משום שבכך בעצם נשללת זכותו של המבקש לחקירה נגדית וכך יכולה להישלל זכות זו דרך קבע מנאשמים אחרים, אם יתברר, כי השוטרים שרשמו דו"חות כנגדם שכחו את פרטי המקרה. כן טוען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מטענתו להיקש הדרוש מסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות ועל כן ראוי, כי בית-משפט זה ידון בו. כן טוען המבקש, כי אין הלכה ברורה בעניין הכלל של "אי הבאת עד רלוונטי". לבסוף טוען המבקש, כי בהעדיפו את גרסת השוטרת על-פני גרסתו, בחר בית-המשפט המחוזי להרשיעו על בסיס נטל הוכחה אזרחי ולא מעל לכל ספק סביר, כפי הנדרש בהליך פלילי. שאלות אלו, לשיטת המבקש, הינן חשובות וחורגות מעניינו הפרטי.
מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן השאלות שהעלה המבקש נדונו זה מכבר בפסיקה ונדונו בפירוט גם בדיון בעניינו של המבקש בבית-המשפט המחוזי. כן מוסיפה באת-כוח המשיבה, כי לבית-המשפט ישנה סמכות להכריע על סמך עדות יחידה גם במשפט פלילי וכי ההחלטה לעשות כן נומקה כדבעי על-ידי בית-משפט השלום לתעבורה.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, אשר טרם נדונה בפסיקה והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון מחדש בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. באשר לטענות המבקש כנגד כלל הקפאת הזכירה שבעבר, הרי שבניגוד למשתמע מטענתו, אין כלל זה אמור במסמכים אשר מטרתם לרענן את זכרונו של העד אשר רשם את התרשומת, אלא בעיקרו כלל זה נצרך במצבים אשר בהם, אכן נמוג או נפגע בצורה משמעותית זיכרונו של העד ביחס לאירוע והתרשומת באה להשלים את החסר. כפי שנאמר בע"פ 869/81 מוחמד שניר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לח(4) 169, 212 (להלן: פרשת שניר ):
"..המדובר במצב, בו אין לעד זיכרון על אירוע פלוני מן העבר והוא משולל זיכרון לחלוטין לגבי האירוע האמור או שזיכרונו בלתי מושלם. הוא מבקש עתה להשלים את החסר, וזאת על-ידי הישענות על רישום כלשהו, אשר אותו ערך בעבר. מהלך מחשבתו ודבריו הם כאילו כדלהלן: בשעתו, במועד קרוב לאירוע, ערכתי רישום נכון של האירוע האמור, וזאת בעת שזיכרוני היה עדיין טרי; עתה זיכרוני לקוי, או, לחלופין, אינני זוכר דבר, אך אני יכול לאשר, כי זה רישום, אותו ערכתי בשעתו, או, לחלופין, אמנם אינני זוכר את הרישום הזה, אך מתוך הסתכלות ברישום עתה אני יכול לאשר, כי אני הוא זה שערך רישום זה.
הווה אומר, מערכת הנסיבות צריכה להצביע על כך, כי בזמן שהעד רשם את הרישום היה כוח הזכירה שלו תקין וטוב, ונוסף על כך על בית המשפט להשתכנע, כי הרישום זוהה כיאות כרישום שנערך בשעתו, וכן כי עריכתו נעשתה תוך הקפדה על דיוקו של הרישום."
בע"פ 251/63 אבו-ניל נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יח(1) 253 תוארו לעומק הרציונאלים העומדים בבסיס כלל זה:
"אין ללמוד מכאן שהכתב לבדו קביל כראיה. כמו שאומר פיפסון בקטע שצוטט על-ידי מר עמאר, המסמך אינו, כשהוא לעצמו ( PER SE ), ראיה על הדברים הכלולים בו. רק אישורו של העד בעדותו בשבועה, שבשעתו נרשמו בו הדברים כהווייתם, כפי שאז היו זכורים לו, הוא הנותן למסמך את ערכו ההוכחתי. עד יכול להיות מסוגל להישבע על כך, מפני שהוא זוכר את הנסיבות בהן עשה את הרישום או מפני שהוא יודע את הרגליו בענינים כגון אלה או מכל טעם אחר הנוטע בלבו את הבטחון שהרישום מדוייק. ואם בידו לאשר זאת, הופך הכתב, מכוח סגולתו 'המנציחה', לראיה הטובה ביותר על הרשום בו - טובה יותר מאשר דברים מקוטעים שהעד עדיין מסוגל לדלות מזכרונו בשעת מתן עדותו".
ב פרשת שניר תוארו אף התנאים להסתמכות על הכלל וקבלתה של תרשומת כתחליף לזיכרונו של העד:
"סיכומו של דבר, דרושים התנאים הבאים:
1.מסמך בכתב, המוגש במקורו או - אם אבד או אינו בר-השגה - באמצעות ראיה משנית;
2.שנערך בזמן האירוע או בסמוך אליו;
3.על יסוד עדותו של העד, שערך את המסמך, או שהמסמך נרשם מפיו לפי הוראותיו;
4.העדר זכירה נוכחית של העד, מלא או לפחות משמעותי;
5.אישור זהותו של המסמך על-ידי העד;
6.הסבר משכנע של העד בדבר נקודות האחיזה שלו לסברתו בדבר אמיתות התוכן,
7.המסמך מוגש לבית המשפט."
בעניין זה ראו גם ע"פ 3974/92 מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 565 וכן י' קדמי, על הראיות , חלק שני, 576-579 והמקורות המצוינים שם.
החלטתו של בית-משפט השלום לתעבורה אכן עומדת בתנאים אשר פורטו להסתמכות על הכלל להקפאת הזכירה שבעבר המיועד כאמור, דווקא למצבים בהם העד איננו זוכר - הדו"ח הינו אותנטי ומקורי, הוגש לבית-המשפט ואושר על-ידי העד שהביאו. רושם זה מתחזק משאר הנימוקים אותם פירט בית-משפט השלום לתעבורה בהחלטתו. כפי שציינו הערכאות הקודמות, לא ניתן לצפות משוטרים שיזכרו כל דו"ח ודו"ח אשר הם רושמים שכן אם כך נעשה, נמצא עצמנו בסבך התנצחויות משפטיות בעבירות תעבורה, אשר הטיפול המהיר והיעיל בהם מהווה אחד מיסודות האכיפה בתחום זה. לחיזוק עניין זה הובא סעיף 27 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, אשר לפיו ניתן לקבל כראיה הודעה בכתב של שוטר. לאור המגמות החשובות בבסיס הכלל ובעיקר בהקשר של עבירות תנועה, אינני יכול להסכים עם טענתו של המבקש ביחס להיקש הרצוי מסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. באשר ליתר טענותיו של המבקש, אינני רואה בהן ממש ולא מצאתי מקום לדון בהם.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, ט"ז בסיוון תשס"ו
(12.6.2006).
ש
ו פ ט