רע"פ 1178/05 חאלד מרעי נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, בו נדחה ערעורו של המבקש על חומרת העונש שנגזר עליו בגין הסעה והעסקה של תושב האזור ששהה בישראל שלא כדין.

1.המבקש הורשע על פי הודאתו בבית-משפט השלום בנצרת בעבירה של העסקה והסעה שלא כדין לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, בכך שהסיע תושב האזור לאתר בניה ביוקנעם והעסיקו שם בלא שהיו ברשותו אישורי כניסה לישראל ואישורי שהיה או עבודה בה. בגזר-הדין עמד בית-המשפט (כבוד השופט ג' אזולאי), על חומרת מעשיו של המבקש, אשר נעשו לשם השגת רווח כספי, תוך התעלמות מן הסיכונים לשלום הציבור הכרוכים במעשים אלה. בית-המשפט ציין עוד כי מתסקיר שרות המבחן שהוגש בעניינו של המבקש עולה כי הוא מנסה להקטין את חלקו באשמה, וכי בנסיבות המקרה אין מקום לסטות ממדיניות הענישה המקובלת. לפיכך, גזר בית-המשפט על המבקש שלושה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וכן הטיל עליו קנס בסך 10,000 ₪.

2.המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי על חומרת עונשו וטען כי שירות המבחן המליץ שלא להטיל עליו עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח וכי היה מקום לקבל המלצה זו. כמו כן טען המבקש, כי בגזר-הדין לא נלקחו בחשבון הודייתו בעבירות שיוחסו לו, מעצר הבית הממושך, יחסית, בו היה נתון והעובדה שבעברו הרשעה אחת ויחידה בעבירה של תכנון ובניה. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם וג' דה-ליאו לוי), דחה את הערעור בציינו כי גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי משקף את מדיניות ההרשעה הראויה בעבירות בהן הורשע המבקש.

3.בבקשה שבפניי, חוזר המבקש וטוען כי יש להקל עימו ולהורות כי עונש המאסר שנגזר עליו ירוצה בעבודות שירות, נוכח נסיבותיו האישיות, נוכח עברו הנקי ונוכח העובדה שזו הפעם הראשונה שנגזר עליו עונש מאסר.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין מקום למתן רשות ערעור מקום שהטענות המועלות מכוונות כנגד חומרת העונש, אלא במקרים חריגים המצדיקים זאת (ראו: רע"פ 9145/03 מנשה מונסייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה. מעבר לדרוש אוסיף כי מדיניות הענישה הנוהגת והראויה בעבירות בהן הורשע המבקש אכן מחייבת, ככלל, עונש של מאסר בפועל שירוצה מאחורי סורג ובריח (ראו: רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769), והמבקש לא הניח טעם המצדיק לסטות ממדיניות זו. לפיכך, בצדק נדחה ערעורו.

הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוגשה עמה.