רע"פ 11828/05 ניר חודרה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת.ד 11662/04) בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) בקשר עם סעיפים 39(א) ו-38(1) לפקודה ובקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות); נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה וכן סירוב להיבדק בבדיקת דם-נשיפה, עבירה לפי תקנה 169ו(א) לתקנות.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 27.2.2004 בשעה 5 לפנות בוקר, נהג המבקש ברכב פרטי בנתיב השמאלי בשדרות רוקח בתל-אביב, בקלות ראש וכשהוא שיכור. באותה שעה, סטה המבקש ימינה ופגע בחלקו האחורי של קטנוע אשר נסע מימינו, המשיך בנסיעה, איבד שליטה על רכבו שהתהפך ונגרר לאורך הכביש, תוך שהוא מותיר אחריו שריטות ושפשופים על מכוניות בסביבה לאורך 30 מטר. המבקש נהג ברכב ללא רישיון תקף, שכן תוקף רישיונו פג ביום 8.1.2004. כן סרב המבקש למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות.

המבקש הודה בנהיגתו במקום ובכך שרישיונו לא היה תקף וכפר ביתר ההאשמות כנגדו. בדיון שנערך בפני בית-משפט השלום לתעבורה, הובאו בפני בית-המשפט מספר עדי תביעה, אשר העידו על ריח האלכוהול אשר נדף מפי המבקש בעת התאונה; על הימצאות ברכבו של בקבוק וודקה מלא עד כדי שליש; על סירוב המבקש למסור בדיקת דם-נשיפה, בשעה שהיה שרוע על אלונקה ועל הודאתו בפני השוטר, כי עובר לנהיגתו שתה 5 כוסות וודקה. המבקש מצידו טען, כי שתה וודקה מעורבת עם משקה "רד-בול" שעתיים וחצי לפני התאונה, כי האופנוע יצא במהירות מצד ימין והוא סטה תוך ניסיון להימנע מפגיעה בו, כי חבר אשר היה עמו ברכב קודם לכן שתה מתוך בקבוק הוודקה וכי אין הוא זוכר דבר לגבי התאונה עצמה.

בתאריך 13.7.2005 הרשיע בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' כצמן) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט עבירת הסירוב להיבדק בדיקת דם-נשיפה, באשר עבירה זו חדלה להתקיים לאור חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996 ולאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על-פי ההלכה בע"פ 398/04 דני בניאשווילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). בית-משפט השלום לתעבורה קבע, כי הן אחריותו של המבקש לתאונה והן היותו שיכור בעת הנהיגה הוכחו עובדתית מהראיות ומהעדויות בתיק. נוכח הרשעתו של המבקש, גזר עליו בית-המשפט עונש של פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים בפועל (בניכוי 60 ימי הפסילה המנהלית שריצה) ו-4 חודשים נוספים על-תנאי במשך שנתיים וכן 5 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, בתנאי שלא יעבור שוב על העבירות בהן הורשע. בנוסף, השית בית-המשפט על המבקש קנס בסך 2,000.

על גזר-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי לא מצא מקום להתערב באף לא אחד מממצאיו העובדתיים של בית-משפט השלום לתעבורה. בעשותו כן ציין בית-המשפט המחוזי במיוחד את התייחסותו להודאתו של המבקש בכך ששתה טרם נהיגתו 5 כוסות "וודקה עם רד-בול" וכן הראיות החיצוניות הנוספות לשכרותו, כגון הימצאות בקבוק הוודקה ששני-שליש ממנו ריק וריח האלכוהול שנדף ממנו. לעניין דרכי הוכחת השכרות, קבע בית-המשפט המחוזי, כי על-פי הפסיקה, ניתן להוכיח שכרותו של אדם גם ללא הוכחה וודאית מדעית, אלא על סמך ראיות אמינות אחרות. גם בגזר-דינו של המבקש לא מצא בית-המשפט המחוזי מקום להתערב.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהרשיע את המבקש בנהיגה בשכרות, על-אף העדר קיום ממצאים מדעיים המוכיחים את שכרותו. ביחס לאדנים האחרים עליהם ביסס בית-המשפט המחוזי את הרשעתו, טוען בא-כוח המבקש, כי ריח האלכוהול נבע רק מעצם העובדה שהמבקש שתה, דבר אשר הוא מודה בו. באשר לקרות התאונה ולאובדן זכרונו, הרי שהדבר יכול לקרות גם לאנשים פיכחים ועל-כן אין בהם בכדי להוכיח דבר ביחס לשכרותו או אי-שכרותו של המבקש. כן טוען בא-כוח המבקש כנגד חומרת העונש, שהינה, לטעמו, מעל-ומעבר לפסילת המינימום הקבועה בעבירות עליהן עבר המבקש.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הראיות הנסיבתיות במקרה שלפנינו מספיקות להרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו וכי הכרעה עקרונית בסיטואציה כגון זו שלפנינו הוכרעה כבר בבית-משפט זה ועל-כן אין מקום להידרש אליה בדיון נוסף על שתי הערכאות הקודמות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). המבקש אמנם ציין בבקשתו, כי אכן מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו, אולם לא ציין כלל מהי. כך או כך, אין בקשת רשות הערעור מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש, על-אף היותו גבוה, אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. ברע"פ 3503/04 אהרון נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4) 673, אשר צוטט בערכאות הקודמות, נקבע זה מכבר, כי ניתן לקבוע את שכרותו של אדם גם על-פי ראיות לא מדעיות המובאות פני בית-המשפט ודבר זה ייושם בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו ועל-פי טיב הראיות. הלכה זו בעינה עומדת והיא יושמה כראוי בעניין שבפניי. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית ועל-אחת-כמה-וכמה אין מקום להתערב בממצאים אלו בערכאת ערעור נוספת.

משהורשע המבקש כדין, אינני מוצא מקום למתן רשות ערעור אף לעניין העונש. העבירות בהן הורשע המבקש הינן עבירות חמורות ועל בית-המשפט לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלה. במיוחד ראוי לעקור מן השורש התנהגויות כגון זו של המבקש, של איבוד שליטה מרצון בשל שתיית משקאות משכרים ולאחר מכן יציאה אל הדרכים, תוך סיכון עצמי וסיכון חמור של כל העוברים בדרכים.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.