פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
11892/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יוסף כולי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ
70665/05 מיום 8.12.2005, שניתן על-ידי כבוד השופטת נ' אהד.
בשם המבקש : עו"ד דוד גולן
בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (פ"ל 854/05) בשני אישומים בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 ונהיגה ללא רישיון רכב תקף, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה.
לפי הנטען בכתב האישום, נעצר המבקש בשתי הזדמנויות, בזו אחר זו בתאריכים 14.3.2005 ו-21.3.2005 כשהוא נוהג בקטנוע, על-אף שאינו מורשה לנהיגה, ללא פוליסת ביטוח ברת תוקף וללא רישיון רכב תקף.
בתאריך 27.3.2005 הרשיע בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת א' שדמי) את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים; מאסר על תנאי של שמונה חודשים לתקופה של שנתיים; פסילה בפועל מקבלת או החזקת רישיון נהיגה במשך שנתיים וכן קנס בסך 2,500 ש"ח.
על גזר-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי לא מצא מקום להתערב באף לא אחד ממרכיבי עונשו של המבקש. בעשותו כן ציין בית-המשפט המחוזי את התייחסותו לעובדה, כי המבקש נתפס פעמיים ברציפות באותה עבירה וכן לעברו הפלילי העשיר בעבירות הקשורות לרכבים ולנהיגה, כגון זיוף סימני זיהוי של רכב וקבלת חלקי רכב גנובים. חלק מעבירות אלו אף בוצע תחת עינו הפקוחה של קצין-מבחן והמבקש אף שהה תקופה במאסר בשל עבירות אלו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של המבקש, הכוללות עבר נקי בעשר השנים האחרונות ואחריות לאשתו וילדיו. כן טוען בא-כוח המבקש, כי אין טעם להטיל על כתפי המדינה את הנטל לדאוג למאסר במשך תקופה כה קצרה, כאשר קיים פתח לריצוי העונש בעבודות שירות, אשר בכוחן להעשיר את קופת המדינה. לטענתו, יש לקבוע הלכה, לפיה בכל מקרה בו הוטל עונש מאסר לתקופה הנופלת משישה חודשים, תרוצה תקופה זו בעבודות שירות וכי יש לנמק כדבעי קביעה אחרת.
מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, בהתחשב בחומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש ועצם חזרתו על עבירות דומות. נסיבותיו האישיות של המבקש אינן חריגות מספיק בכדי לעמוד כנגד העבירות שעבר ולמלטו ללא עונש הולם. באשר לבקשת בא-כוח המבקש בנוגע לקביעת ברירת המחדל במאסר קצר-ימים בעבודות שירות, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הלכה שכזו אינה תואמת את האמור בסעיף 51ב לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ואינה משיגה את מטרות הענישה. לטענתה, לשון הסעיף משאירה את הברירה בידי בית-המשפט האם להמיר את עונש המאסר בעבודות שירות אם לאו וכך אף ראוי. באת כוח-המשיבה סומכת את ידיה על קביעת בית-המשפט המחוזי כי "הכול תלוי בנסיבות המקרה, בנסיבות הנאשם, בהוראות החוק ובפסיקה המתייחסת במקרים דומים".
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. (להלן: חניון חיפה) בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . לבית-המשפט שיקול-דעת רחב בנוגע להמרת העונש בעבודות שירות. אין כל סיבה לכבול את ידי בית-המשפט מלכוון באופן מדויק לעונש אותו הוא מוצא לנכון להטיל על מורשע בדין, מעבר להגבלות המוטלות מאת המחוקק.
כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. המבקש הוכיח עצמו כעבריין מועד, בעבירות תעבורתיות ופליליות כאחד, כשבהרשעה נשוא בקשה זו ביצע המבקש את העבירות בזו אחר זו בתוך שבוע. כן הוכיח המבקש, כי אין בכוחו של עונש מאסר קודם או פיקוחו של קצין מבחן להרתיעו מלשוב ולבצע אותה עבירה בדיוק. בבחירתו של בית-המשפט שלא להמיר את עונשו של המבקש בעבודות שירות ניכר, כי המבקש איבד את אמונו של בית-המשפט. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו של בית-המשפט המחוזי.
העבירות בהן הורשע המבקש הינן עבירות חמורות ועל בית-המשפט לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלה.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
החלטתי מיום 27.12.2005, בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.
על המבקש להתייצב ביום 24.3.2006 לא יאוחר מהשעה 10:00 בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.
ניתנה היום, ט' באדר תשס"ו (9.3.2006).
ש
ו פ ט