רע"פ 1190/13 סרן תומר מזרחי נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, בו נדחה ערעורו של המבקש, קצין בצה"ל, על פסק דינו של בית הדין הצבאי המחוזי (מחוז מרכז). בפסק-הדין של הערכאה הראשונה הורשע המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, בעבירה של שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז, ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955.

2.

האירוע בגינו הורשע המבקש בעבירות המפורטות התרחש ביום 28.3.2011. באותו מועד נהג המבקש ברכב צבאי, בדרכו מבסיס תל השומר לכיוון נתניה. אין מחלוקת על כך שהמבקש נהג בנתיב הנסיעה השמאלי ביותר, ובנקודת זמן מסוימת סטה באופן פתאומי אל עבר הנתיב הימני ביותר. כאשר הגיע הרכב לנתיב הנסיעה הימני הוא פגע ברוכב אופנוע שנסע במקום, שי מדמון ז"ל (להלן – המנוח ). כתוצאה מהפגיעה הקשה נהרג המנוח במקום.

3.

בכתב האישום אשר הוגש לבית הדין הצבאי המחוזי נטען כי המבקש התרשל באופן נהיגתו עובר לתאונה, בכך שסטה מנתיב לנתיב, ובכך שעקף רכבים שונים מבלי לשמור על מרחק סביר. כן נטען כי המבקש סטה במפתיע, וללא סיבה מוצדקת, מנתיב הנסיעה בו נסע, אל נתיב הנסיעה הימני, וכי גם בכך התנהג המבקש בהתרשלות ובקלות ראש, ולא נהג בצורה סבירה כדי למנוע את קרות התאונה. כן יוחסו למבקש עבירות של שיבוש מהלכי משפט והתנהגות שאינה הולמת, וזאת בגין התנהגותו לאחר התאונה. לפי הנטען, המבקש מחק מרישומי הטלפון הנייד שברשותו את רישומה של שיחת טלפון, אשר לפי הנטען בוצעה מהמכשיר בדקות שקדמו לתאונה, במטרה להסתיר את דבר התקיימותה מחוקרי המשטרה. המבקש הורשע בהכרעת דין שניתנה ביום 21.8.2012. גזר-הדין ניתן ביום 1.11.2012, ובו נגזר על המבקש עונש של 10 חודשי מאסר בפועל בגין העבירה של גרימת מוות ברשלנות; חודש מאסר בפועל בגין העבירות של שיבוש מהלכי משפט והתנהגות שאינה הולמת, אשר ירוצה בחופף לעונש המאסר שהוטל על המבקש בגין העבירה הקודמת; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה שעניינה גרימת מוות ברשלנות; שלושה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור עבירה לפי פרק ט' לחוק העונשין, שכותרתו "פגיעות בסדרי השלטון והמשפט"; שמונה שנות פסילת רישיונות נהיגה מכל סוג, שמניינן מיום סיום ריצוי עונש המאסר בפועל והורדה בדרגה מסרן לסגן משנה. ערעורו של המבקש, אשר הוגש לבית הדין הצבאי לערעורים, נדחה על כל חלקיו – הן לעניין ההרשעה והן לעניין מידת העונש.

4.

בבקשת רשות ערעור זו טוען המבקש כי בפסקי-דינן נתפסו הערכאות הצבאיות לטעות מהותית, אשר מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לטענתו,

הרשעתו התבססה על עדותו של עד ראיה מרכזי אחד, בשם אייל זוסמן (להלן – זוסמן ). זאת, למרות שעדותו של זוסמן בפני בית הדין הצבאי המחוזי הייתה שונה בפרט מהותי מן הגירסה שהציג בהודעתו הראשונה בפני חוקרי המשטרה. לטענת המבקש, הדבר נובע מכך שזוסמן גילה לאחר מתן ההודעה כי הוא מכיר את המנוח. דהיינו, לטענת המבקש, השינוי בגירסתו של זוסמן לאירועים שהתרחשו קודם לתאונה נבע ממניעים הנגועים בחוסר תום לב.

5.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. שלא כטענת המבקש, הכרעת הדין לא התבססה אך על עדותו של זוסמן, אלא על עדויות רבות נוספות, כמו גם על ראיות חפציות. אף הטענה בדבר השינוי שחל בגירסתו של זוסמן נדונה לעומקה בפסק-דינו של בית הדין הצבאי המחוזי, אלא שלבסוף נמצא ששינוי זה אינו בעל חשיבות, ואינו נובע ממניעים זרים. עוד נפסק, לאחר דיון מקיף ומפורט, כי עדויותיהם של עדי התביעה בכללם נמצאו מהימנות, וכי יש בהן לבסס היטב את מהלך האירועים כפי שנטען על ידי התביעה. מכל מקום, סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, קובע כי לא תינתן רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים "אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". זאת, בדומה לקריטריונים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, כפי שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (ראו: רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45 (1987); רע"פ 7975/07 יצחק נ' מדינת ישראל

(28.10.2007)). טענותיו של המבקש הינן טענות הנוגעות לראיות שבמקרה הקונקרטי, והן אינן מגלות כל עילה למתן רשות ערעור ולהתערבות בפסקי הדין של הערכאות הצבאיות.

6.

לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית בלא שנדרשה תשובה.