רע"פ 7975/07 נדב יצחק נ. מדינת ישראל

בפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 13.8.2007 בתיק בע/30/06, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין הצבאי, מחוז שיפוט מז"י.

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום ביום 17.12.2003. במסגרת כתב האישום הואשם המבקש בגרימת מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. כתב האישום הוגש בעקבות תאונת דרכים, שבה קופחו חייו של סמל אחמד חמודה ז"ל (להלן – המנוח ), אשר ישב לצדו של המבקש ברכב שבו נהג. במהלך הנסיעה הרכב סטה לשמאל הדרך, לאחר מכן פנה בחדות ימינה והמשיך בנסיעתו. בשלב זה סטה אל השוליים הימניים והתהפך מספר פעמים עד שנעצר על גלגליו. במהלך ההתהפכות נפתחה דלת הנוסע הקדמי והמנוח נפל ממנה ונפגע. לדאבון הלב, כעבור זמן קצר הוא מת מפצעיו.

גרסתו של המבקש בעניין ההאשמות שהועלו נגדו היתה, כי לקה בסחרחורת, שגרמה לאובדן שליטתו ברכב, וכי המנוח הוא שהסיט את ההגה ימינה וגרם להתהפכות הרכב. בנוסף נטען, כי תנאי הדרך חייבו את המבקש לסטות שמאלה כדי לעקוף את הבורות שתוקנו בכביש עובר להתרחשות התאונה. לפיכך, לטענתו, סטייתו מן הדרך היתה בלתי נמנעת ולא נועדה למטרת עקיפה. המבקש הוסיף, כי הנסיעה היתה מבצעית ולא מנהלתית. לפיכך, לטענתו, לא היה טעם בביצוע עקיפה, שכן הרכב שנסע לפני רכבו של המבקש היה הרכב שאותו ליווה המבקש במשימה מבצעית. כמו כן, היות שהנסיעה היתה מבצעית, לפי הנטען, לא חלה חובה על המבקש ועל המנוח לחגור חגורת בטיחות.

2.

בבית הדין הצבאי מחוז שיפוט מז"י הורשע המבקש פה אחד בעבירות שיוחסו לו. בית הדין דחה את גרסתו של המבקש. בהכרעת הדין נקבע, כי המבקש סטה מנתיב הנסיעה שעה שביצע עקיפה מסוכנת "במהירות גבוהה ללא התאמת כלי הרכב ומשקלו לתנאי הכביש". בית הדין שלל את האפשרות שסיבת הסטייה מן הדרך היתה הסחרחורת או הסטת ההגה על-ידי המנוח. עוד נקבע, כי הנסיעה היתה מנהלתית ולא מבצעית, ולכן נדרשו הנוסעים לחגור חגורת בטיחות. בית הדין גזר על המבקש 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 4 חודשי מאסר על תנאי; פסילה ממשית של רישיון הנהיגה האזרחי והצבאי לתקופה של 8 שנים; והורדה לדרגת טוראי.

3.

המבקש ערער לבית הדין הצבאי לערעורים. הערעור התבסס על טענות זהות לטענות שהעלה המבקש בערכאה הדיונית. בבית הדין הצבאי לערעורים נפסק פה אחד, כי אין מקום להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית. בית הדין הצבאי לערעורים קבע, כי נהיגתו של המבקש היתה רשלנית. המבקש סיכן את חייו של המנוח, שישב לצדו, כשביצע עקיפה מסוכנת והביא בכך לתוצאה הקטלנית. נוכח מידת הרשלנות ותוצאותיה קבע בית הדין הצבאי לערעורים, כי חרף גילו הצעיר של המבקש ויתר נסיבות הקולה, לא חרג עונשו מרמת הענישה הראויה. משכך, קבעה ערכאת הערעור פה אחד, כי יש להותיר את ההרשעה ואת העונש על כנם.

4.

על פסק הדין של בית הדין הצבאי לערעורים נתבקשה רשות לערער. טענותיו העיקריות של המבקש בבקשת רשות הערעור שלפנינו חוזרות על הטענות שהעלה בפני שתי הערכאות הקודמות שדנו בעניינו. ראשית , המבקש טוען, כי הנסיעה היתה מבצעית ולא מנהלתית, ולכן לא חלה עליו ועל המנוח חובה לחגור חגורת בטיחות. שנית , המבקש טוען, כי הוא לא עקף את הרכב שלפניו. שלישית , לפי גרסת המבקש, המנוח הוא אשר הסיט את ההגה עובר להתהפכות הרכב. רביעית , לטענת המבקש, אובדן השליטה על הרכב נגרם עקב סחרחורת פתאומית. לטענתו, בעניין זה נפלה טעות דיונית בערכאה הראשונה. בית הדין לא אפשר למבקש להגיש חוות דעת שניה מטעמו לעניין הסחרחורת, אשר היה בה, לטענתו, כדי לסתור את חוות הדעת המזימה של המשיבה. טענה זו הועלתה בפני בית הדין הצבאי לערעורים. בבקשה שלפנינו, המבקש חולק על קביעתו של בית הדין הצבאי לערעורים, שלפיה לא היה בכך כדי לגרום לו עיוות דין. לחלופין, נתבקשה רשות לערער על חומרת העונש.

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי קובע, כי בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים, "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". ברע"פ 25/87 הבר

נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45 (1987), הבהיר בית משפט זה, כי השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בקובעו אם ליתן רשות לערור לפי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כפי שאלה נקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). על פי שיקולים אלה, רשות ערעור תינתן, מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת (ראו לאחרונה: רע"פ 2815/07 מלול נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 29.7.2007)). בענייננו לא העלה המבקש כל שאלה כאמור. כל טענותיו של המבקש בבקשת רשות הערעור חוזרות על טענות שהעלה בפני בית הדין הצבאי לערעורים, ואשר נדונו כבר על ידי שתי הערכאות הקודמות. טענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעות עובדתיות בלבד של הערכאות הקודמות. הן אינן מעלות כל שאלה משפטית, ואין בהן משום קושי מיוחד המצדיק מתן רשות לערעור שני (ראו רע"פ 8056/98 סג"מ הילר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 8.2.1999)). משכך, בנסיבות העניין שלפנינו, אין מקום ליתן רשות ערעור.

כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג מרמת הענישה הראויה, ולכן אינו מצדיק התערבות של בית משפט זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל במתקן כליאה 394, ביום 11.11.2007 עד השעה 11:00.