רע"פ 238/10 אלירן צרויה נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 29.12.2009 בתיק ע 105/09, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על הכרעת הדין של בית הדין הצבאי מחוז שיפוט צפון, ונתקבל חלקית ביחס לחומרת העונש.

1.

ביום 11.1.2007 הוגש לבית הדין הצבאי מחוז שיפוט צפון כתב אישום נגד המבקש, במסגרתו הואשם האחרון בגרימת מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ולפי סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ). כן הואשם המבקש במעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין וסעיף 38 לפקודת התעבורה (להלן: כתב האישום ). על פי עובדות כתב האישום, נכנס המבקש לצומת דרכים סמוך לקיבוץ נירים, כשהוא נוהג בכלי רכב צבאי, וזאת מבלי שנתן זכות קדימה לרכב האזרחי שהתקרב לצומת מימינו. בשל כך התנגשו שני כלי הרכב זה בזה. לדאבון הלב, תוצאותיה של התאונה היו קטלניות - עדי פטר ז"ל אשר נהג ברכב האזרחי (להלן: המנוח ) וסמל שחר שטיינר ז"ל קיפחו את חייהם. כן נפצעו ונחבלו שלושה מנוסעי הרכב הצבאי ושניים מנוסעי הרכב האזרחי.

גרסתו של המבקש בעניין ההאשמות שהועלו נגדו היתה, בין היתר, כי ברכב הצבאי בו נהג אירעה תקלה מכאנית בצינור הבילום לפני קרות התאונה. תקלה מכאנית זו, כך לשיטת המבקש, מנעה מבעדו לבלום ביעילות, ומכאן שלא רשלנותו גרמה לתאונה כי אם אותה תקלה מכאנית בצינור הבילום. כן טען המבקש, כי מפגש הדרכים בו אירעה התאונה אינו נופל בגדריה של "צומת", כהגדרתו בתקנות התעבורה, ומכאן שזכות הקדימה היתה נתונה לו בהיותו הרכב שנכנס ראשון למפגש הדרכים. לבסוף, הוסיף המבקש וטען כי נהיגתו הרשלנית של המנוח, עת הסיט מבטו לאחור בעודו נוהג ברכב האזרחי, ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגותו לבין תוצאות התאונה.

2.

ביום 9.8.2009 נתן בית הדין הצבאי מחוז שיפוט צפון את הכרעת הדין, בה הורשע המבקש פה אחד בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת דינו דחה בית הדין הצבאי את גרסת המבקש וקבע כי התאונה אירעה בצומת בלתי מתומרר, בו היה על המבקש ליתן זכות קדימה לרכב האזרחי הבא מימינו. כן נקבע, על סמך בחינת מכלול הראיות, כי התאונה לא אירעה בשל תקלה מכאנית בצינור הבילום אלא בשל נהיגתו הרשלנית של המבקש. בהיבט זה, הוסיף וציין בית הדין כי "גם אם המנוח עדי פטר ז"ל לא הקפיד בנהיגתו, אין בכך כדי לנתק את רשלנותו של הנאשם שעליו היתה החובה ליתן זכות קדימה לרכב בו נהג עדי פטר ז"ל". זאת, מאחר והמבקש "חדל מלהבחין ברכב הבא מימינו חרף שדה ראיה פתוח וראות מצוינת ונטולת מגבלות שהייתה לו", ומבלי ש"נקט בכל אמצעי אחר למנוע את התאונה". אשר לעונש, גזר בית הדין על המבקש 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי; פסילה ממשית של רישיון הנהיגה האזרחי והצבאי לתקופה של 8 שנים; וכן הורדה לדרגת טוראי.

3.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים, כשהוא סומך את טענותיו על ארבעה אדנים: ראשית , נטען כי התאונה אירעה במפגש דרכים, במובחן מצומת, ומכאן שלא קמה חובה על המבקש ליתן זכות קדימה לרכב האזרחי שהגיע מימינו; שנית , נטען כי הסיבה לתאונה היתה כשל מכאני שמנע את עצירת הרכב ולא רשלנותו של המבקש; שלישית , נטען כי נהיגתו הרשלנית של המנוח ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגות המבקש לתוצאות התאונה; רביעית , נטען כנגד החלטתה של המשיבה לכלול בסעיף האישום השני עבירה כללית לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, כאשר ישנה הוראת חיקוק ספציפית יותר בפקודת התעבורה. אשר לחומרת העונש, טען המבקש כי שגה בית הדין הצבאי עת ייחס לו "רשלנות כבדה" ועת התעלם מנסיבותיו האישיות. לשיטתו, לא היה מקום להשית עליו מאסר לריצוי בפועל וראוי היה להסתפק בעבודות שרות, כמו גם בתקופת פסילת רישיון קצרה יותר.

4.

בית הדין הצבאי לערעורים דחה את ערעורו של המבקש באשר להכרעת הדין, ופסק פה אחד כי הוא אינו מוצא מקום להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בעניין זה. בפסק-דינו עמד בית הדין הצבאי לערעורים על כל אחת מארבעת טענותיו של המבקש, ניתח את מסקנותיה של הערכאה הדיונית, ולבסוף קבע כי לא נפל בהן פגם. יחד עם זאת, באשר לעונשו של המבקש, ראה בית הדין הצבאי לערעורים להתערב בגזר הדין, תוך שהוא קובע כי משך המאסר בפועל יקוצר לכדי תשעה חודשים, וכי הורדת המבקש לדרגת טוראי תבוטל. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

5.

על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מתבקשת כעת הרשות לערער. בבקשתו, חוזר המבקש על עיקר טענותיו בפני בית הדין הצבאי לערעורים, תוך שהוא מציין כי בעניינו מתעוררות שאלות משפטיות תקדימיות שטרם הוכרעו. תחילה מעורר המבקש את השאלה, האם מעשה פזיזות של צד המעורב בתאונה מנתק את הקשר הסיבתי שבין רשלנות המבקש לבין תוצאות התאונה. בנוסף, סבור המבקש כי ערכאת הערעור בבית הדין הצבאי לא נתנה מענה לשאלה הכללית שעניינה - האם המפגש שבין היציאה מחצרי קיבוץ נירים לבין הדרך שבין המוצבים הצבאיים הינו צומת, כהגדרתו בתקנות התעבורה. כמו-כן, מציין המבקש כעילה לקבלת רשות ערעור את שאלת העמדתו לדין על עבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין בהיותו חוק כללי, כאשר קיימת עבירה חלופית ספציפית יותר כאמור בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה. כן נטען כי חומרת העונש מצדיקה מתן רשות ערעור.

6.

דין הבקשה להידחות. על פי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חש"ץ ) "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". בעניין זה, נקבע כבר בפסיקתנו, כי השיקולים אותם יש לקחת בחשבון בשאלה האם ליתן רשות ערעור לפי סעיף 440ט(ב) לחש"ץ דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, כפי שאלו נקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (ראו: רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45 (1987)). משכך, רשות הערעור תינתן מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת. עוד נקבע, כי השיקול המנחה מתן רשות ערעור הינו קיומו של פגם המחייב "תיקון נורמטיבי" בשיטה כולה, ואין די באפשרות קיומה של טעות בפסק הדין המצריכה "תיקון אינדיווידואלי" (ראו: רע"פ 1275/06 התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט קוזין (לא פורסם, 22.2.2006)). כפי שיוסבר, המקרה שלפניי אינו מעורר שאלות כאמור ואף לא מעלה כל צורך בעריכתו של "תיקון נורמטיבי".

המבקש מעמיד במוקד בקשתו את השאלה התקדימית - כהגדרתו - "האם מעשה פזיזות של המעורב בתאונה אינו מנתק את הקשר הסיבתי שבין רשלנות המבקש לבין תוצאות התאונה" (ההדגשה במקור, ד.ב.). ראשית, יש לדייק ולציין כי הערכאות הקודמות נמנעו מלהגדיר בפסקי הדין את מעשיו של המנוח כ"מעשי פזיזות", אלא הסתפקו בהגדרתם כהתרשלות. על כן, ספק האם השאלה אותה מבקש המבקש לעורר אכן מתעוררת. שנית, שאלות אלה אינן תקדימיות באופיין. נקבע כבר בפסיקתנו, כי בשאלת התקיימותו של קשר סיבתי, עת דנים בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, יש לבחון האם מעשהו של האחר היה בגדר צפייתו הסבירה של העושה, ואם לאו. כך לדוגמה, נקבע כי "במישור העובדתי, הקשר הסיבתי אינו מתנתק גם אם הגורם הישיר למוות היה מעשהו של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון, אם מעשה זה היה בגדר צפייתו הסבירה של העושה" (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(2) 534, 545 (2002). ראו גם: דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 385, 391 (2002); ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.2009), פסקה 22 לפסק-דיני; ע"פ 4752/08 שולמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2009), פסקה 12; ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(5) 506, 518 (2003); וכן סעיף 309(5) לחוק העונשין). אשר לטענות האחרות שהפנה המבקש כנגד הכרעת דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, הרי שלא מצאתי כי הן מעוררות שאלות ייחודיות בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור נוספת.

אף טענתו הרביעית של המבקש באשר לחומרת העונש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. הלכה מושרשת היא, כי "טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה" (ראו: רע"פ 7975/07 יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2008) והאסמכתאות המופיעות שם). בנדון, העונש שהוטל על המבקש בבית הדין לערעורים אינו חורג מרמת הענישה הנהוגה במקרים דומים, וזאת בשים לב לעובדה כי עסקינן בתאונה קטלנית בה קופחו חיי אדם.

7.

אשר על כן, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.