רע"פ 2092/10 עמי דוידוב נ. התובע הצבאי הראשי

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 3.3.10 בתיק ע/6/10, שבמסגרתו הותיר בית הדין הצבאי לערעורים על כנן הן את ההרשעה והן את העונש שנגזרו על המבקש בבית הדין הצבאי המחוזי מ"ש מטכ"ל (להלן: בית הדין הצבאי מטכ"ל ).

1.

במסגרת הסדר טיעון הודה המבקש והורשע בעבירה של העדר מן השירות שלא ברשות לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי ). תקופת ההיעדרות שיוחסה למבקש בכתב האישום עמדה על 4,250 ימים (כ-12 שנה). בהתאם להסדר הטיעון שהושג בין באת-כוחו דאז לבין התביעה הצבאית, הטיל בית הדין על המבקש תשעה חודשי מאסר לריצוי בפועל ושלושה חודשי מאסר על תנאי. בגזר הדין ציין בית הדין כי אמנם ההסדר מקל עם הנאשם, אך הוא נמנע מלסטות ממנו נוכח ההלכה הכללית בדבר כיבוד הסדרי טיעון.

2.

ביום 9.1.10 ערער המבקש על הכרעת הדין ועל גזר הדין בפני בית הדין הצבאי לערעורים. במסגרת נימוקי הערעור טען בא-כוח המבקש כי חרף העובדה שמרשו חי בארץ כבר 15 שנים, הוא אינו שולט בעברית מעבר לרמה הבסיסית ביותר, ובשל כך לא הבין את כתב האישום שהוקרא לו על ידי השופטת. כן הוסיף וטען, כי מרשו היה נתון במהלך הקראת כתב האישום בלחץ כבד ובמצב בו לא היה מודע לחלוטין למתחרש סביבו (ובלשונו - "בלק אאוט"). על כן ביקש בא-כוח המבקש להתיר למרשו לחזור בו מהודאתו ולבטל את ההרשעה על פיה. בנוסף, ביקש לאפשר לו להציג ראיות וטענות חדשות שלא הוצגו בפני בית הדין הצבאי מטכ"ל.

בא-כוח המבקש הציג שלושה טעמים מרכזיים להצדקת בקשותיו ולקבלת הערעור. ראשית , נטען כי ההרשעה על סמך הסדר הטיעון לא עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה שכן בית הדין לא וידא שהודאת הנאשם מבוססת על הבנה מלאה של משמעויות ההסדר וכי היא נמסרה מרצון טוב וחופשי. שנית , נטען כי עקב התנהלות רשלנית מצדה של הסנגורית הקודמת, אשר חרף בקשת מרשו לא דאגה להחלפתה בסנגור דובר רוסית או לנוכחות מתורגמן באולם, מסר המבקש הודאה שאינה משקפת את המציאות ומבלי שהאמין באמיתותה. לפיכך, כך נטען, יש לאפשר למרשו לחזור בו מהודאתו כדי להוכיח את חפותו. שלישית , נטען כי הסנגורית התרשלה גם בכך שלא טענה טיעונים מסוימים לעניין העונש כגון זכאות המבקש לפטור משירות צבאי, מחדלים מצד רשויות הצבא בהתנהלותן מול המבקש (אשר בגינם סבר לכאורה המבקש כי הוא כלל אינו משתמט) ובעיות נפשיות מהן, לכאורה, סובל מרשו בעקבות מגוריו בעיר שדרות במציאות ביטחונית קשה.

3.

בית הדין הצבאי לערעורים קיבל את בקשת בא-כוח המבקש להציג ראיות חדשות במסגרת הערעור. כן, פנה בית הדין, בהסכמת המבקש שויתר מצדו על החיסיון, אל הסנגורית הקודמת, וזו הגישה תגובה מטעמה. על בסיס כל החומר שעמד בפניו, החליט בית הדין הצבאי לערעורים לדחות את ערעור המבקש על כל חלקיו. בפסק הדין נקבע, כי המבקש לא הצליח להוכיח קיומם של "נימוקים מיוחדים" אשר מצדיקים את חזרת הנאשם מהודאתו בהתאם להוראת סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית הדין הצבאי העדיף את גרסתה של הסנגורית באשר להתרחשויות במהלך משפטו של המבקש בפני בית הדין הצבאי מטכ"ל, וקבע כי גרסת הסנגורית הפריכה את טענות המבקש בנוגע לחוסר יכולתו להבין את כתב האישום. עוד נקבע, כי אין בסיס לטענה בנוגע לחוסר יכולתו של המבקש לתקשר עם הסנגורית בהעדר שליטה מצדו בשפה העברית וכן לטענה לפיה טרם הודאתו טען המבקש כי כלל לא היה מודע להיותו משתמט. לבסוף, הוסיף בית הדין כי גרסת הסנגורית, לפיה המבקש הוא שביקש ממנה לסיים את עניינו לאלתר במסגרת הסדר הטיעון, אמינה בעיניו ומעידה דווקא על ערנות ויוזמה מצדו של המבקש בניגוד לנטען בערעור. בית הדין הצבאי לערעורים תמך החלטתו גם בממצאים מתוך תיקו האישי של המבקש בלשכת הגיוס אשר הצביעו על מודעותו של המבקש לחובת השירות הצבאי שחלה עליו ולכך שזו מעולם לא הוסרה מעליו.

4.

על הכרעת הדין של בית הדין הצבאי לערעורים הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה משיג המבקש על קביעות בית הדין הצבאי לערעורים. את השאלה המרכזית אשר ניצבת ביסודו של הליך זה, לשיטת המבקש, ניתן לסכם באופן הבא: האם יש לבטל הכרעת דין הנגזרת מהודאת המבקש כאשר נטען שזו ניתנה מבלי שהמבקש הבין את תוכן הדברים המיוחסים לו ומבלי שהאמין בכנותה ואמיתותה וכאשר הוא טוען בתוקף לחפותו? לשיטתו, מדובר, אפוא, בשאלה משפטית בעלת חשיבות וקשיות, ועל כן, לטענתו, ראוי להתיר לו להציג טענותיו בפני בית משפט זה. עוד טוען המבקש כי בית הדין הצבאי לערעורים הכריע את דינו מבלי להתייחס ליסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה, וכי לא הוענק משקל ראוי לנסיבות ביצוע העבירה ולמצבו האישי.

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי קובע, כי בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים, "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". ברע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45 (1987) הבהיר בית משפט זה, כי השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בקובעו אם ליתן רשות לערור לפי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כפי שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). על פי שיקולים אלה, רשות ערעור תינתן, מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת (ראו: רע"פ 7975/07 יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2007); רע"פ 7593/07 פלוני נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 17.4.2008)). בענייננו לא העלה המבקש כל שאלה כאמור. משקבע בית הדין הצבאי לערעורים כי הנאשם הבין את המיוחס לו בכתב האישום, את המעמד שבו הוא נמצא ואת משמעות הודאתו, לא מתעוררת בהליך זה השאלה שהציג בא-כוח המבקש. לפיכך, חרף ניסיונו של המבקש לטעון כי בקשתו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות וקשיות יוצאת דופן, ניכר כי טענותיו מופנות למעשה כנגד קביעות עובדתיות בלבד של הערכאה הקודמת. קביעות אלו אינן מעלות כל שאלה משפטית, ואין בהן משום קושי מיוחד המצדיק מתן רשות לערעור שני (ראו: רע"פ 8056/98 סג"מ הילר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 8.2.1999)).

למעלה מן הנדרש יצוין כי בית הדין הצבאי לערעורים בחן ושקל ביסודיות את טענות המבקש, כולל הטענה בדבר העדר היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה, והכריע על בסיס התשתית הראייתית שהונחה לפניו כי אין בטענות אלו ממש. החלטת בית הדין הצבאי לערעורים להעדיף את גרסת הסנגורית על פני זו של המבקש הינה בגדר קביעת ממצאי מהימנות אשר בהם אין דרכה של ערכאה זו להתערב, אלא במקרים חריגים כאשר קיימות נסיבות מיוחדות (ראו למשל: רע"פ 2264/10 יצחק בקרינג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.2010)). נסיבות אלו אינן מתקיימות בעניינו של המבקש.

6.

משדחיתי את הטענות הנ"ל, נותרה לפני רק הטענה לפיה בית הדין הצבאי לא העניק משקל ראוי לנסיבות ביצוע העבירה ולמצבו האישי של המבקש. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97

רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה שבפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג מרמת הענישה הראויה, ואף הוסכם עליו במסגרת הסדר טיעון, ולכן אינו מצדיק התערבות של בית משפט זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.