רע"פ 7593/07 פלוני נ. התובע הצבאי הראשי

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 25.6.2007 בתיק ע"ת/69/06, שבמסגרתו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית הדין הצבאי, מחוז שיפוט מרכז.

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום ביום 1.6.2007. במסגרת כתב האישום הואשם המבקש באי-קיום חובה להחזיק בהגה בשתי ידיים, עבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ). כתב האישום הוגש בעקבות אירוע, שבמהלכו נהג המבקש ברכב צבאי, ושוחח תוך כדי הנהיגה במכשיר ה"מירס" שברכבו. המבקש לא השתמש בדיבורית, ולכן הסיר יד אחת מן ההגה במהלך הנהיגה לצורך קיום השיחה. בגין כך הואשם המבקש בעבירה לפי התקנה האמורה. וזו לשונה של תקנה 28:

" חובה להחזיק בהגה או בכידון

28 (א) נוהג רכב חייב להחזיק בידיו את ההגה או הכידון כל עוד הרכב בתנועה; אולם רשאי הוא להסיר יד אחת מן ההגה או הכידון אם עליו לעשות בה דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה .

(ב) האמור בתקנת-משנה (א) יחול גם על הנוהג ברכב שבו הותקן או מצוי מכשיר טלפון קבוע או נייד , והנוהג ברכב רשאי להשתמש בטלפון רק באמצעות מיקרופון המותקן ברכב" (ההדגשות הוספו) .

גרסתו של המבקש בעניין ההאשמות שהועלו נגדו היתה, כי אכן שוחח במכשיר ה"מירס" במהלך הנהיגה, וכי הסיר את ידו מההגה לשם כך. עם זאת, טען, כי בשיחה האמורה הועברה אליו הודעה דחופה מפיו של סייען פלסטיני, וזאת מתוקף תפקידו במנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון. בנסיבות אלה שימש, אפוא, מכשיר ה"מירס" כמכשיר קשר. המבקש טען, כי השימוש במכשיר קשר – במובחן מטלפון נייד – אינו נופל לגדרה של העבירה לפי

תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, החלה על שימוש ב"מכשיר טלפון" בלבד. לחלופין, טען המבקש, כי נוכח הנסיבות המיוחדות שבהן התקיימה השיחה ונוכח תוכנה, בא השימוש במכשיר ה"מירס" בגדרו של הסייג הקבוע בתקנה 28(א) לתקנות התעבורה. לפי סייג זה, רשאי הנהג להסיר יד אחת מן ההגה "אם עליו לעשות בה דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב". לשיטת המבקש, בנסיבות הנטענות, השיחה הדחופה שקיים בשעת הנהיגה ברכב הצבאי נועדה למימוש מטרתו של הרכב, ולפיכך נועדה ל"הבטחת פעולתו התקינה". המבקש הוסיף וטען, כי הסייג האמור חל גם על תקנת-משנה (ב), שלפיה הואשם.

2.

בבית הדין הצבאי מחוז שיפוט מרכז זוכה המבקש מהעבירה שיוחסה לו. בית הדין קיבל את גרסתו של המבקש ביחס לעובדות. בהכרעת הדין נקבע, כי מכשיר ה"מירס" אכן שימש כמכשיר קשר. עוד נקבע, כי דבריו של המבקש באשר לתוכן השיחה ולדחיפותה מהימנים. אשר לפרשנות הדין, קבע בית הדין קמא, כי אין צורך לדון בשאלה הפרשנית האם מכשיר קשר נופל לגדר ההגדרה "מכשיר טלפון" שבתקנה 28(ב). לפי קביעתו, הדיון בשאלה זו מתייתר, משום שהשימוש שעשה המבקש במכשיר ממילא חוסה בגדרו של הסייג הקבוע בתקנת-משנה (א). קביעה זו מושתתת על הפרשנות, שלפיה היות שהשימוש במכשיר בנסיבות החירום האמורות נדרש לצורך מימוש מטרתו של הרכב – היינו, מטרתו המבצעית – הרי שהוא נעשה "להבטחת פעולתו התקינה של הרכב". על יסוד זה זיכה בית הדין קמא את המבקש.

3.

המשיב ערער על זיכויו של המבקש לבית הדין הצבאי לערעורים. עיקר הערעור כוון לפרשנות שהעניק בית הדין קמא לסייג הקבוע בתקנה 28(א). לטענת המשיב, פירש בית הדין קמא בהרחבה יתרה את ההגדרה "פעולה תקינה של הרכב", כאשר כלל בגדרה את פעולתו של המבקש. לטענתו, תכליתה של התקנה הינה תכלית בטיחותית. לפיכך, ההגדרה "לעשות... דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב" צריכה להתפרש, כך שתכלול פעולות הנחוצות לתפעול בטוח של הרכב או להקפדה על נהיגה זהירה. לעומת זאת, ההרחבה האמורה של בית הדין קמא מכלילה בגדרו של הסייג פעולות שמטרתן אינה בטיחותית. לכן, לטענת המשיב, החרגתן של פעולות אלה מגדר העבירה אינה עולה בקנה אחד עם תכלית התקנה. כן טען המשיב, כי מכשיר קשר הנו "מכשיר טלפון" כמשמעותו בתקנה 28(ב). לפיכך, לטענת המשיב, עבר המבקש על העבירה הקבועה בתקנת-משנה (ב), שכן השתמש במכשיר ללא דיבורית, וזאת מבלי לחסות בגדרו של הסייג הקבוע בתקנת-משנה (א), שכן הסיר ידו מן ההגה שלא לשם הבטחת פעולתו התקינה של הרכב.

בית הדין הצבאי לערעורים קיבל את ערעור המשיב, והרשיע את המבקש. בפסק הדין נקבע, כי מכשיר קשר מהווה "מכשיר טלפון" לצורך התקנה. לפיכך, גם בהנחה שמכשיר ה"מירס" הינו מכשיר קשר, היה על המבקש להשתמש בדיבורית, כקבוע בתקנה 28(ב). בית הדין אף דחה את טענתו של המבקש, שלפיה פעולתו נכללת בגדר הסייג הקבוע בתקנת-משנה (א). נקבע, כי תכליתה של התקנה היא בטיחותית. החובה לאחוז בהגה בשתי הידיים נועדה לשמור על השליטה ברכב ולמנוע את הסחת דעתו של הנהג. הסייג נועד להחריג מגדר החובה מצבים שבהם הבטיחות מחייבת דווקא את הסרת היד מן ההגה. אולם, נפסק, כי הסרת ידו של המבקש מההגה והאחיזה במכשיר לא נועדו לשמירה על הבטיחות. הפעולה נעשתה למטרה אחרת – מבצעית ולא בטיחותית. לפיכך, היה טבוע בה פוטנציאל לפגיעה בבטיחות הנהיגה. משכך, קבע בית הדין, פעולתו של המבקש אינה נופלת לגדרו של הסייג. לפיכך, הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו. התיק הוחזר לבית הדין קמא לצורך שמיעת הטיעונים לעונש ולצורך גזירת הדין. בית הדין המחוזי גזר על המבקש 200 ₪ קנס ופסילה מותנית בת חודש ימים למשך שנה.

4.

על פסק הדין של בית הדין הצבאי לערעורים נתבקשה רשות לערער. בבקשת הערעור שלפניי, חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני שתי הערכאות הקודמות לעניין הפרשנות הראויה לתקנה. המבקש מוסיף, כי המחלוקת הפרשנית בין הערכאות, וכן הקשיים הפרשניים שהתעוררו ביחס לתקנה ונידונו בהזדמנויות רבות אחרות בפני ערכאות שונות, מלמדים על עמימות הדין. המבקש טוען, כי עניינו מחייב את הכרעתו של בית משפט זה בשלוש שאלות מרכזיות. ראשית , דרושה, לטענתו, הכרעה בשאלה האם יש לראות מכשיר קשר כ"מכשיר טלפון" לעניין התקנה. שנית , נחוצה, לטענתו, הכרעה בשאלה מהם גבולותיו של הסייג הקבוע בתקנת-משנה (א), והאם סייג זה חל גם על פעולות הנכנסות בגדרה של תקנת-משנה (ב). שלישית , המבקש טוען, כי השאלות העולות בעניינו מקימות צורך בהנחייתו של בית משפט זה באשר לשאלה האם ראוי להטיל אחריות פלילית, במקום שבו הנורמה האוסרת היא עמומה. לטענת המבקש, העמימות האמורה מלמדת על קשיותה וחשיבותה של ההלכה שנקבעה בבית הדין לערעורים, ולפיכך מצדיקה מתן רשות לערעור שני בפני בית משפט זה.

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי קובע, כי בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים, "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". ברע"פ 25/87 הבר

נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45 (1987), הבהיר בית משפט זה, כי השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בקובעו אם ליתן רשות לערור לפי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כפי שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). על פי שיקולים אלה, רשות ערעור תינתן, מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת (ראו לאחרונה: רע"פ 2815/07 מלול נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 29.7.2007); רע"פ 7975/07 יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2007)).

אכן, המבקש העלה בבקשתו שאלות משפטיות, החורגות מעניינו הפרטני. עם זאת, המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, שבהם ניתנת רשות ערעור. הטעם העיקרי לכך הוא שפסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים עולה בקנה אחד עם ההלכות שנפסקו בבית משפט זה. ראשית , כבר נפסק, כי תכליתה של התקנה נשוא בקשת רשות הערעור הינה תכלית בטיחותית (ראו למשל: רע"פ 4534/99 זינגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.7.1999)). שנית , ביחס לשאלת תחולתה של התקנה על שימוש במכשירי קשר, כבר נפסק, כי יש לראות מכשיר קשר כמכשיר טלפון לצורך תקנה 28 לאור תכליתה (ראו: רע"פ 4133/99 צימרינג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.7.1999)). אכן, בפרשת צימרינג הושארה בצריך עיון השאלה האם האיסור על שימוש במכשיר קשר חל גם על נהגי רכב בטחון או רכב חירום. שאלה זו רלוונטית לענייננו, שכן המבקש שוחח במכשיר מתוך צורך מבצעי, שעה שנהג ברכב צבאי. בית הדין הצבאי לערעורים הכריע, כי שיח מסוג זה אינו נופל לגדר הסייג לתקנה, שכן מטרתו אינה "הבטחת פעולתו התקינה של הרכב". נוכח ההלכות שנקבעו בעבר, ולפיהן תכלית התקנה היא בטיחותית, אין בהכרעת בית הדין לערעורים כדי חידוש המצדיק ליתן רשות ערעור שני. כמו כן, הלכה היא כי השיקול המנחה במתן רשות ערעור אינו אפשרות קיומה של טעות בפסק הדין, אלא קיומו של פגם המחייב "תיקון נורמטיבי" (ראו: רע"פ 1275/06 התובע הצבאי הראשי נ' קוזין (לא פורסם, 22.2.2006)). בנסיבות המקרה שלפנינו, הפרשנות החולקת שהעניק בית הדין לערעורים ללשון החוק, מתיישבת עם התכלית שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה, ואינה מצביעה, כשלעצמה, על פגם בפסק הדין או על הצדקה אחרת לבירור שיפוטי נוסף. עם זאת, יצוין, כי ברע"פ 6359/06 בשותי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2007) עמד לאחרונה בית משפט זה על פרשנותה של תקנה 28. בפרשה זו הוער, כי נוכח הקשיים הפרשניים שעולים מלשון התקנה, חזקה על מחוקק המשנה שיעמיד את התקנה לבחינה מחודשת במהירות הראויה. בתגובת המשיב לענייננו הובהר, כי מתקיימת כיום עבודת מטה לתיקון התקנה. לפיכך, הקושי אינו בפרשנות התקנה אלא בצורך בבחינה המחודשת של ניסוחה. גם מטעם זה, אפוא,

אין מקום, בנסיבות העניין שלפנינו, ליתן רשות ערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.