רע"פ 2815/07 רב"ט תומר מלול נ. התובע הצבאי הראשי

בפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 26.2.2007 בתיק בע/23/07, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין הצבאי, מחוז שיפוט מז"י.

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן ביום 12.2.2007. במסגרת כתב האישום הואשם המבקש בהחזקת סם מסוכן, עבירה לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ), לאחר שביום 24.1.2007 נמצא בארון הבגדים בחדרו שבבית הוריו נרתיק ובו סם מסוכן מסוג קנאבוס במשקל 17.6 גר'

נטו. כן הואשם המבקש בשימוש בסם מסוכן, עבירה לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים, בכך שבשבע הזדמנויות שונות, בין חודש אוגוסט 2006 לחודש ינואר 2007 השתמש בסם מסוכן מסוג קנאבוס ביחד עם רב"ט אליאור מזרחי. רב"ט מזרחי נעצר קודם למעצרו של המבקש, ונחקר במצ"ח בחשד להחזקה ושימוש בסמים אסורים. במשפטו הודה רב"ט מזרחי, במסגרת הסדר טיעון, בשימוש בסם מסוג קנאביס בשבע הזדמנויות, ביחד עם המבקש. רב"ט מזרחי היה העד המרכזי במשפטו של המבקש.

גירסתו של המבקש בעניין ההאשמות שהועלו נגדו היתה כי הנרתיק אשר נמצא בביתו נמסר לו על ידי רב"ט מזרחי, בטענה כי הנרתיק מכיל סכום כסף, אותו מבקש רב"ט מזרחי להסתיר מהוריו. המבקש טען כי לא היה מודע לתוכנו האמיתי של הנרתיק. יצויין כי גירסה זו נמסרה על ידי המבקש רק שמונה ימים לאחר שנמצא הנרתיק בחדרו, ואילו עד למועד זה שמר המבקש על זכות השתיקה.

2.

בבית הדין הצבאי הורשע המבקש פה אחד בעבירה של החזקת סם מסוכן. בית הדין דחה את גירסתו של המבקש, וקבע כי העובדה שהסם נמצא בחדרו מקימה חזקה כי המבקש ידע על קיומו. המבקש זוכה ברוב דעות מעבירת השימוש בסם מסוכן מחמת הספק, נוכח חוסר עקביותה של גרסתו של רב"ט מזרחי בעניין מספר הפעמים בהן עשו השניים שימוש בסם יחדיו. בית הדין גזר על המבקש תשעים ימי מאסר לריצוי בפועל; מאסר על תנאי; שלילה מקבלת או החזקת רישיון נהיגה אזרחי וצבאי למשך שישה חודשים מתום ריצוי עונש המאסר בפועל; והורדה לדרגת טוראי.

3.

המבקש ערער לבית הדין הצבאי לערעורים. את ערעורו ביסס המבקש על מספר טענות עיקריות: ראשית , המבקש טען כי שגה בית הדין בהתעלמו מכך שיום לאחר מעצרו ביקש המבקש כי תיבדקנה טביעות אצבעות על אריזות הסם אשר נתפסו בביתו, ומהמשמעות הראייתית הנובעת מכך שחוקרי מצ"ח מנעו ברשלנותם ביצוע בדיקה זו, בכך שאחזו בנרתיק בידיהם; שנית , המבקש טען כי שגה בית הדין בהתעלמו מכך שהמבקש ידע יום קודם למעצרו אודות מעצרו של רב"ט מזרחי בחשד לשימוש בסמים, וחרף זאת לא ביצע כל ניסיון להעלים את הראיות המפלילות שבביתו; שלישית , המבקש טען כי בית הדין התעלם מריבוי גרסאותיו של רב"ט מזרחי ומהודאתו כי שיקר בעדויותיו הן במצ"ח והן בבית הדין, וכן מהעובדה שרב"ט מזרחי ידע במדויק היכן נמצא הסם בבית המערער ללא הסבר מניח את הדעת; רביעית , לשיטת המבקש, היה על בית הדין לנמק מדוע נתן אמון בגרסתו של רב"ט מזרחי לעניין הסם אשר נמצא בבית המבקש, בעוד שלא קיבל את גרסאותיו לעניין שימושיו של המבקש בסם; חמישית , לטענת המבקש, היה על בית הדין להתייחס לדברי רב"ט מזרחי בבית הדין, לפיהם הפליל את המבקש רק לאחר שהוטעה לחשוב כי המבקש כבר עצור וכי הפליל אותו. לחילופין ערער המבקש על חומרת העונש.

4.

בבית הדין הצבאי לערעורים נחלקו הדעות. דעת הרוב גרסה כי אין מקום להתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית, כי המבקש לא הצליח לסתור את החזקה העובדתית, לפיה משנמצא הסם בחדרו, התקיים יסוד הידיעה וחזקה כי הסם מצוי בחזקתו. משכך, קבעו שופטי הרוב כי יש להותיר את ההרשעה בעבירה של החזקת סם על כנה. עם זאת, שופטי הרוב קבעו כי הערכאה הדיונית לא נתנה משקל לטענת הנזק הראייתי, אשר נגרם עקב ההימנעות מעריכת בדיקת טביעות אצבעות, חרף בקשת המבקש, וללא סיבה משכנעת. שופטי הרוב קבעו כי בשל מחדל זה, יש להניח את ההנחה האפשרית הטובה ביותר למבקש, היינו כי לו היתה נערכת בדיקת טביעות האצבעות, היו נמצאות על הנרתיק אך טביעות אצבעותיו של רב"ט מזרחי, ולא היו נמצאות טביעות אצבעותיו של המבקש. על פי הנחה זו, קבעו השופטים כי ניתן להעמיד את הרשעתו של המבקש על נסיבות עובדתיות בעלות חומרה פחותה, לפיהן המבקש החזיק במודע בסם אסור, השייך לאדם אחר. נוכח השינוי בנסיבות העובדתיות של ההרשעה, ובהתחשב בנסיבותיו המשפחתיות של המבקש, העמידו שופטי הרוב את עונש המאסר בפועל על שלושים וחמישה ימים, בעוד יתר רכיבי העונש נותרו על כנם. שופט המיעוט גרס כי בנסיבות העניין, קיים ספק סביר שמא הסם והנרתיק אכן שייכים לרב"ט מזרחי, והמבקש לא היה מודע לכך שהנרתיק הכיל סם מסוכן. זאת, חרף העובדה שבית הדין הצבאי לא מצא את גרסת המבקש כמהימנה. משכך, לדעת שופט המיעוט היה מקום לזכות את המבקש מחמת הספק גם מעבירת החזקת סם מסוכן.

5.

טענתו העיקרית של המבקש בבקשת רשות הערעור שלפנינו הינה כי קיימת סתירה בין הנחתו של בית הדין הצבאי לערעורים, לפיה לו היתה מבוצעת בדיקת טביעות אצבעות, היו נמצאות אך טביעותיו של רב"ט מזרחי, לבין מסקנתו כי המבקש החזיק במודע בסם, השייך לאדם אחר. לטענתו, בהיעדר ראיות נוספות, ההכרעה בין גרסתו שלו לבין גרסתו של רב"ט מזרחי הינה דיכוטומית. לשיטתו, דיכוטומיה זו, בהצטרפה להנחה כי טביעות האצבעות על הנרתיק הינן של רב"ט מזרחי בלבד, מביאות למסקנה כי הסם שייך, ככל הנראה, לרב"ט מזרחי, ואין מקום לקביעת בית הדין הצבאי לערעורים באשר לידיעת המערער את תכולת הנרתיק. עוד טוען המבקש כי בית הדין הצבאי לערעורים התעלם מנימוקי הערעור אשר הוגשו לו, וכי קיים חשש כי פסק דינו לא שיקלל את מלוא הראיות שהובאו בפניו, וקבע קביעות עובדתיות ללא אחיזה בחומר הראיות. כן חוזר המערער על טענתו כי בית הדין התעלם מהעובדה שהמבקש לא הוציא את הסם מביתו, אף על פי שידע על מעצרו של רב"ט מזרחי. יצויין כי טענותיו של המבקש בהודעת הערעור, אשר צורפה לבקשת רשות הערעור, חוזרות ברובן על הטענות שהועלו בפני בית הדין הצבאי לערעורים.

בתגובתו, טוען התובע הצבאי הראשי כי אין מקום ליתן רשות ערעור, הן מאחר שהמבקש לא העלה כל שאלה משפטית, ובודאי לא כזו שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש, כדרישת סעיף 440(ט)(ב) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן:

חוק השיפוט הצבאי ), והן מכיוון שטענות ההגנה בבקשה ובערעור זהות כמעט כולן לטענות שהועלו בפני בית הדין הצבאי לערעורים, וניתן עליהן מענה מספק בפסק דינו של בית דין זה. התובע הצבאי מדגיש כי טענותיו של המבקש עוסקות בשאלות של עובדה ומהימנות, וככאלה אין הן מקנות רשות ערעור. כן מבהיר התובע הצבאי כי אין כל סתירה בין הנחתו המיטיבה של בית הדין הצבאי לערעורים, לפיה הסם שייך לרב"ט מזרחי, ובין קביעתו כי המבקש החזיק בסם במודע.

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 440(ט)(ב) לחוק השיפוט הצבאי קובע כי "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". ברע"פ 25/87 הבר

נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45 הבהיר בית משפט זה כי השיקולים אותם על בית המשפט לקחת בחשבון בקובעו אם ליתן רשות לערור לפי סעיף 440(ט)(ב) לחוק השיפוט הצבאי דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, כפי שאלה נקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. על פי שיקולים אלה, רשות ערעור תינתן מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת. בענייננו לא העלה המבקש כל שאלה כאמור. עיקר טענותיו של המבקש בבקשת רשות הערעור ובהודעת הערעור שצורפה לה חוזרות על טענות שהעלה בפני בית הדין הצבאי לערעורים, ואשר נדונו כבר על ידי שתי הערכאות הקודמות. טענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות, הן אינן מעלות כל שאלה משפטית, ואין בהן משום קושי מיוחד המצדיק מתן רשות לערעור שני (ראו רע"פ 8056/98 סג"מ הילר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם)). הלכה היא כי השיקול המנחה במתן רשות ערעור אינו אפשרות קיומה של טעות בפסק הדין, אלא קיומו של פגם המחייב "תיקון נורמטיבי" (ראו רע"פ 1275/06 התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט קוזין (לא פורסם)). בענייננו, טענותיו של המבקש, ובכללן טענתו בדבר קיומה של סתירה בין הנחתו של בית הדין הצבאי לערעורים כי הסם שייך לרב"ט מזרחי לבין מסקנתו כי המבקש היה מודע לקיום הסמים, אינן חורגות מנסיבות המקרה הקונקרטי. בנסיבות אלה, אין מקום ליתן רשות ערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.