רע"פ 8056/98 סג"מ איתמר הילר נ. התובע הצבאי הראשי

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים בע79/98/ מיום 6.12.98.

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ארבע עבירות של מעשים מגונים (עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז1977-) ועבירה של התנהגות שאינה הולמת (עבירה לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955-) (להלן: "החוק"). פרט האישום הראשון מייחס למבקש עשיית מעשה מגונה בחייל שהיה תחת פיקודו בשעת לילה בחדר בטחון המצוי במוצב בלבנון (להלן: "פרשת המוצב"). פרטי האישום השני עד הרביעי מייחסים למבקש עשיית מעשים מגונים בחייל זר לו באוטובוס שנסע מתל-אביב לעפולה (להלן: "פרשת האוטובוס"). פרט האישום החמישי מייחס למבקש התנהגות שאינה הולמת את עמדתו ודרגתו בצבא, בכך שבהיותו חייל בצה"ל בדרגת סג"מ עשה את המיוחס לו בפרטי האישום הקודמים.

2.בית הדין הצבאי המחוזי של מחוז שיפוט מטכ"ל, לאחר דיון מקיף ובחינה מעמיקה של חומר הראיות, הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בפרשת האוטובוס הורשע המבקש על סמך עדות המתלונן ועל סמך ראיות נוספות שחזקו אותה וכללו, בין היתר, מסדר זיהוי בתמונות. בית הדין קבע כי המבקש נכשל בהוכחת טענת האליבי שלו בנוגע לאירוע זה. גם בפרשת המוצב הורשע המבקש על סמך עדות המתלונן כשאליה מצטרפות ראיות התומכות בה. בהקשר זה קבע בית הדין כי אין הוא נדרש לדון בתהיות שהתעוררו לגבי התנהגותו הפסיבית של המתלונן בפרשת המוצב, בעת שנעשו בו המעשים המיניים הנטענים, וזאת נוכח הרשעתו הוודאית של המבקש בפרשת האוטובוס. בהחלטה שניתנה לאחר הקראת הכרעת הדין אישר בית הדין כי עדותו הראשונה של המתלונן בפרשת המוצב (שניתנה בפני מותב אחר שנפסל) לא היתה בפניו בעת הכרעת הדין.

3.בית הדין הצבאי המחוזי גזר על המבקש עונש של 4 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות צבאיות ו18- חודשי מאסר על תנאי, שבמשך 3 שנים לא יעבור עבירת מין כלשהי (כולל ניסיון). כמו כן הורד הנאשם לדרגת טוראי.

4.המבקש ערער לבית הדין הצבאי לערעורים על הכרעת הדין. בערעורו העלה המבקש השגות לגבי קביעות בית הדין המחוזי לעניין מהימנות העדים, ולגבי מסקנותיו העובדתיות והמשפטיות של בית הדין. בין היתר נשען הערעור על הטיעונים הבאים: ראשית, בית הדין הצבאי המחוזי חרג מסמכותו עת הכריע את הדין ללא עיון בראיה מרכזית שהיוותה חלק מחומר הראיות. שנית, בית הדין נתפס לטעות, אשר פגעה בחזקת החפות של המבקש, בכך שהאישומים הנוגעים לפרשת האוטובוס נדונו תחילה ותוצאות הדיון בהם שימשו לחיזוק האישום בפרשת המוצב. שלישית, בית הדין שגה בכך שלא אפשר להגנה לזמן את המתלונן בפרשת המוצב לחקירה חוזרת, לאחר שזה חזר בו מהסכמתו לעמוד לבדיקה פסיכיאטרית בפני מומחה מטעם ההגנה. רביעית, בית הדין שגה בכך שנתן משקל לממצאי מסדר זיהוי תמונות, כאשר היתה אפשרות לערוך מסדר זיהוי חי, וכשלא ניתנה לחשוד אפשרות לזמן למסדר את בא כוחו או קרוב אחר.

5.בית הדין הצבאי לערעורים, בפסק דין מנומק ומפורט, דחה את הערעור. בהתייחס לטיעון הראשון, ולאחר בחינת הראיה נשוא הטיעון לגופה, קבע בית הדין לערעורים כי אין לומר שאילו היה ביה"ד מתחשב בראייה זו הייתה קיימת אפשרות סבירה שהמערער לא היה מורשע. משכך, ובהיקש מההלכה הקיימת לעניין ראיה פסולה, קבע בית הדין לערעורים כי אין בטיעון זה בכדי לפסול את הכרעת הדין. לגבי הטיעון השני קבע בית הדין לערעורים כי די בראיות שהובאו בהכרעת הדין של בית הדין המחוזי, ללא צורך בהיקש מהאישומים הנוגעים לפרשת האוטובוס, לשם הרשעת המערער גם בפרשת המוצב. למעלה מן הנדרש התייחס בית הדין לערעורים אף לגופו של הטיעון ובהסתמכו על פסיקת בית משפט זה קבע כי בנסיבות המקרה ניתן להסיק מסקנות לחובת המבקש מפרשת האוטובוס לפרשת המוצב, במידה שעשה זאת בית הדין המחוזי. בית הדין לערעורים אף העיר בעניין זה כי נראה שבית הדין רשאי להתייחס לראייה חותכת קבילה המצויה בפניו, הסותרת את עדות הנאשם בפניו. את הטיעון השלישי דחה בית הדין לערעורים מהטעם שאי העדת המתלונן הינה מחדל של ההגנה, ומהטעם שנימוקיו של בית הדין המחוזי בדחיית הבקשה לזמן את המתלונן לעדות חוזרת היו מקובלים עליו. לגבי הטיעון הרביעי קבע בית הדין לערעורים כי מבחינה עובדתית לא היה המבקש בגדר חשוד עת צורפה תמונתו למסדר הזיהוי, וממילא לא ייחס בית הדין המחוזי משקל משמעותי

לתוצאות מסדר הזיהוי המהוות אך חיזוק נוסף לראיות מוצקות אחרות שהונחו לפניו.

6.המבקש ביקש מבית הדין הצבאי לערעורים רשות לערער על פסק דינו לבית משפט זה בהסתמכו על ארבעת הטיעונים שפורטו לעיל. בית הדין לערעורים דחה את בקשת רשות הערעור לאור הקריטריונים האמורים בסעיף 440ט(ב) לחוק.

7.לפני מונחת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים. הבקשה נסמכת על ארבעת הנדבכים המפורטים לעיל ושעניינם התעלמות בית הדין המחוזי מראיה מרכזית; קיומם של "מעשים דומים" או "עדות שיטה" בעניינינו; חזרתו של מתלונן מהסכמתו לבדיקה פסיכיאטרית מטעם ההגנה; השאלה מיהו "חשוד" לצורך עריכת מסדר זיהוי.

8.המשיב, בתגובתו, טוען כי יש לדחות על הסף את בקשת רשות הערעור מהטעם שהיא אינה מקימה כל עילה למתן רשות ערעור לפי סעיף 440ט(ב) לחוק ולאור אמות המידה שנתגבשו, לעניין זה, בפסיקה.

9.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיב הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. סעיף 440ט(ב) לחוק מורה כי "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". ההלכה היא כי ההפניה אל חשיבותה, קשיותה וחידושה של השאלה המשפטית מבטאת את העקרונות שנתגבשו בפסיקתו של בית משפט זה בכל הנוגע לרשות הערעור (ראו רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45. בפני מעלה המבקש סוגיות אשר נידונו בהרחבה הן על ידי הערכאה הראשונה והן על ידי ערכאת הערעור. מסקנותיהן המפורטות והמנומקות של הערכאות קמא בסוגיות אלה מבוססות בעיקרן על הלכות בית משפט זה, ומשכך לא מצאתי בטענות המבקש מלפני משום חידוש או קושי מיוחד המצדיקים מתן רשות לערעור שני. (ראו רע"פ 3534/96 ברקו נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם)).

10.לעניין התעלמות בית הדין המחוזי מראיה מרכזית, הרי משנבחנה הראיה החסרה לגופה על ידי בית הדין לערעורים, משהודו הסניגורים כי ההשוואה בין שתי העדויות (העדות המאוחרת של המתלונן שהיתה לפני בית הדין המחוזי והעדות המוקדמת שלא היתה לפניו בעת הכרעת הדין) אינה מעלה כל סתירות או חוסר התאמה, ומשקבע בית הדין לערעורים כי העדות השנייה אף עולה על העדות הראשונה מבחינת משקלה וערכה הראייתי, אין אני מוצא טעם להתערב במסקנת בית הדין לערעורים לפיה לא היה בעדות החסרה כדי להשפיע על הכרעת הדין לכאן או לכאן. לעניין קיומם של מעשים דומים, הרי משקבע בית הדין לערעורים כי בעדותו של המתלונן בפרשת המוצב יש משום הסבר להתנהגותו במהלך האירוע, וכי די בראיות שהובאו לפני בית הדין המחוזי כדי לבסס את אשמתו של המבקש בכל הנוגע לפרשת המוצב, אין אני נדרש כלל לסוגיה זו. לגבי מסדר הזיהוי בתמונות והחזרה מההסכמה לבדיקה פסיכיאטרית, קביעותיו של בית הדין לערעורים נוגעות לנסיבות האירוע ואינן מעלות כל שאלה משפטית שיש בה חשיבות או קושי. משכך, ובלא להביע עמדה לגבי ההיקש שעשה בית הדין לערעורים מההלכה בעניין ראיה פסולה לעניין הראייה החסרה, נחה דעתי כי בנסיבות המקרה אין מקום למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית.