רע"פ 1224/10 סגן יניב לידני נ. התובע הצבאי הראשי

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים (להלן: בית הדין לערעורים ) מיום 18.1.2010 בתיקים ע/86/09, ע/95/09, ע/96/09, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש והתקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מרכז (להלן: בית הדין המחוזי ).

1.

נגד המבקש ונגד נאשם נוסף (להלן: הנאשם הנוסף ) הוגש כתב אישום לבית הדין המחוזי. במסגרת כתב האישום הואשמו המבקש והנאשם הנוסף בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 , ולפי סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), ובאי קיום חובתו של עובר דרך, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ). למבקש יוחסה בנוסף עבירה של עקיפה שלא כדין , לפי תקנות 47(ד) ו-47(ה)(1) לתקנות התעבורה, בצירוף סעיפים 38(1) ו-38(3) לפקודת התעבורה. לנאשם הנוסף יוחסה גם עבירה של רכב שנעקף, לפי תקנה 48(א) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. כתב האישום הוגש בעקבות תאונת דרכים קטלנית בה נהרג טור' אביחי נחום ז"ל ונפצעו מעורבים נוספים, כתוצאה מהתנגשות הרכב בו נהג המבקש במכונית שהגיעה ממולו בנתיב שבו נסע, התנגשות אשר ארעה בעת עקיפת המבקש את הרכב בו נהג הנאשם הנוסף.

2.

בבית הדין המחוזי הורשע המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, וכן בעבירה של עקיפה בדרך לא פנויה, לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה. בית הדין המחוזי קבע כי המבקש הוא שנושא באחריות העיקרית והמכרעת לתאונת הדרכים נשוא כתב האישום. זאת, מפני שגם אם ניתן לייחס משקל לתנאי הדרך, הרי שהחלטת המבקש "לגלוש" לנתיב השמאלי והעובדה שלא שב מנתיב זה במהירות המרבית ובהזדמנות הראשונה, הן המצויות ברקע לתאונה. כן ציין בית הדין, כי נהג העובר לנתיב השמאלי נושא באחריות רבה לביטחון העוברים והשבים ואין בעובדה שהיה במקום קו הפרדה מקוטע כדי לבסס פטור לנהג העוקף, קל וחומר כאשר הדבר מתרחש בשעת לילה וכאשר הנהג יודע שהכביש עליו הוא נוהג אינו מן המשופרים. לבסוף נקבע, כי מצב רוחו של המבקש בעת קרות התאונה אינו רלוונטי כלל לשאלת אחריותו. בית הדין המחוזי גזר את דינו של המבקש ל-6 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון למשך 6 שנים ופסילת רישיון על תנאי לתקופה של 24 חודשים. יצוין, כי בית הדין המחוזי זיכה את הנאשם הנוסף, אשר נהג, כאמור, ברכב הנעקף, מהמיוחס לו בכתב האישום.

3.

המבקש ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש לבית הדין לערעורים, ואילו התובע הצבאי הראשי ערער על קולת העונש וכן על זיכויו של הנאשם הנוסף. בערעורו טען המבקש מספר טענות. ראשית , ביחס ליסוד העובדתי, נטען כי החלטתו של המבקש להשלים את העקיפה היתה סבירה בנסיבות העניין, בעיקר בשל כך שעל הכביש סומן קו הפרדה מקוטע המתיר עקיפה; משום שהמבקש לא יכול היה לראות את הרכב שבא מולו בשל קפל בקרקע; ומשום שלהשקפתו, זמן שהייתו בנתיב הנגדי, כעשר שניות, הינו זמן סביר. שנית , באשר ליסוד הנפשי, נטען כי מאחר שהמבקש לא היה מודע לקיומו של קפל הקרקע אשר יצר את "השטח המת", לא התקיים גם היסוד הנפשי שבעבירה. שלישית , טען המבקש כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין התנהגותו לבין קרות התאונה. בערעורו לעניין העונש, ביקש המבקש למתן באורח ניכר את עונשו, שכן לטענתו בית הדין המחוזי לא נתן משקל נאות לנסיבותיו האישיות עת גזר את דינו, ובייחוד לפגיעתו הפיזית והנפשית בעקבות התאונה והיותו נשוי ואב לתינוקת. מנגד, ביקש התובע הצבאי הראשי להחמיר בעונשו של המבקש, נוכח חשיבותו של המסר ההרתעתי בענישתם של האחראים לתאונות דרכים קטלניות ובהתחשב בנסיבות המקרה, ובהן התנהגותו של המבקש, שיצרה מעין "תחרות" בכביש, תנאי הדרך הקשים, עברו הלא נקי של המבקש והתוצאה הטראגית של התאונה.

בית הדין לערעורים דחה את ערעור המבקש על שני חלקיו, ומנגד – קיבל את ערעור התובע הצבאי הראשי על קולת העונש. בפסק הדין נקבע, כי המבקש פעל בחוסר סבירות ביציאתו לעקיפה ובנסיעתו הממושכת בנתיב השמאלי, וכי "נהג מן הישוב היה מודע לסכנה האורבת לנהג הנוסע בנתיב המנוגד לכיוון התנועה, לאורך זמן", בוודאי בנסיבות האירוע הייחודיות. עוד נקבע, לעניין הקשר הסיבתי, כי התנהגותו של המבקש תרמה תרומה ממשית להתרחשות התוצאה וכי אדם אשר סוטה עם רכבו לנתיב הנגדי לנתיב נסיעתו מבין ויודע את הסכנות הצפויות לו, ובראשן – סכנת ההתנגשות עם רכב הבא ממול. לעניין מידת העונש, נקבע בפסק הדין כי נסיבותיו האישיות של המבקש לא נעלמו מעיני בית הדין לערעורים, אולם נוכח האינטרס הציבורי והחברתי במניעתן של תאונות דרכים, כמו-גם ההיבט הפיקודי שבכישלונו של המבקש, מצא בית הדין כי יש להחמיר בעונשו, על-ידי העמדת תקופה המאסר בפועל על 9 חודשים והורדתו לדרגת סג"ם, בעוד יתר רכיבי העונש נותרו על כנם. יוער, כי בית הדין לערעורים קיבל את ערעור התובע הצבאי הראשי על זיכויו של הנאשם הנוסף, וזה הורשע במיוחס לו בכתב האישום.

4.

על פסק דינו של בית הדין לערעורים נתבקשה רשות לערער. בבקשת הערעור שלפניי טוען המבקש, כי בית הדין לערעורים קבע בפסק דינו קביעות המשפיעות על היקף חובת הזהירות של נהג רכב המבצע עקיפה, ואשר מרחיבות אותה באופן שימנע מנהגים לעמוד בה. המבקש מוסיף, כי לא ברור, לפי המצב המשפטי כיום, כיצד חובת זהירות זו מושפעת מתנאים כגון הסימון בכביש ושעת הנהיגה, וכן על מי מוטלת החובה לבלום ולהאט במידה ונהג הרכב העוקף לא מצליח להשלים בזמן את העקיפה. אלה מצדיקים, לטענת המבקש, מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים. עוד נטען כי חומרת העונש מצדיקה אף היא מתן רשות ערעור.

5.

דין הבקשה להידחות. על-פי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי ), בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". בעניין זה, נקבע כבר בפסיקתנו, כי השיקולים אותם יש לקחת בחשבון בשאלה האם ליתן רשות ערעור לפי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כפי שאלו נקבעו בר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (ראו: רע"פ 25/87

הבר נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45 (1987)).

על פי שיקולים אלה, רשות ערעור תינתן מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת. עוד נקבע, כי השיקול המנחה מתן רשות ערעור הינו קיומו של פגם המחייב "תיקון נורמטיבי" בשיטה כולה, ואין די באפשרות קיומה של טעות בפסק הדין המצריכה "תיקון אינדיווידואלי" (ראו: רע"פ 1275/06 התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט קוזין (לא פורסם, 22.2.2006)).

המקרה שלפניי אינו מעורר שאלות כאמור ואף לא מעלה כל צורך בעריכתו של "תיקון נורמטיבי". כל טענותיו של המבקש בבקשת רשות הערעור נדונו כבר על-ידי שתי הערכאות הקודמות. חרף ניסיונותיו של המבקש לטעון כי בקשתו מעלה שאלות כלליות החורגות מעניינו הפרטני ונוגעות לכלל הציבור, ניכר כי טענותיו מופנות למעשה כנגד קביעות עובדתיות בלבד של הערכאות הקודמות. הן אינן מעלות כל שאלה משפטית, ואין בהן משום קושי מיוחד המצדיק מתן רשות לערעור שני (ראו: רע"פ 8056/98 סג"מ הילר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 8.2.1999)). משכך, בנסיבות העניין שלפנינו, אין מקום ליתן רשות ערעור.

אף טענתו של המבקש ביחס לחומרת העונש שהוטל עליו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. הלכה מושרשת היא, כי "טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה" (ראו: רע"פ 7975/07 יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2008) והאסמכתאות המופיעות שם). בנדון, העונש שהוטל על המבקש בבית הדין לערעורים אינו חורג מרמת הענישה הנהוגה במקרים דומים, וזאת בשים לב לעובדה כי עסקינן בתאונה קטלנית שמחיר חיי אדם בצידה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.