רע"פ 8460/09 סא"ל אפרים עובדיה נ. התובע הצבאי הראשי

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 18.12.08 בתיק ע/157/07, שבמסגרתו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית הדין הצבאי המיוחד.

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום ביום 4.10.06. במסגרת כתב האישום הואשם המבקש, בשני אישומים נפרדים, בנהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), ובגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולפי סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה. כתב האישום הוגש בעקבות תאונת דרכים מחרידה בה נהרגה טור' זהבית צין, חיילת בת 19 שנסעה ברכב בו נהג המבקש וכן נפצע המבקש עצמו באורח קשה. בין היתר, יוחסה למבקש נהיגה במהירות מופרזת שהממוצע שלה היה כ- 142 קמ"ש וזאת בקטעים מהדרך שקדמו לתאונה.

2.

בבית הדין הצבאי המיוחד הורשע המבקש בעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש, וזוכה ברוב דעות מעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בית הדין קבע כי נגד המבקש קמה חזקת "כלל הדרך", לפיה מאחר שהתאונה לא נגרמה כתוצאה מתקלה מכאנית או ממצבו של הכביש, חזקה כי נגרמה בשל רשלנות המבקש. עם זאת, קבע בית הדין ברוב דעות כי מכת הברד הפתאומית, שלא ניתן היה להיערך אליה, יצרה משטח חלקלק על הכביש. במצב דברים זה, אף שמהירות המבקש גבלה ב- 70 קמ"ש ולא היתה גבוהה "יתר על המידה" מהמתחייב לאור נתוני מזג האוויר, סטיית הרכב שהביאה לתאונה יכולה היתה להיגרם כתוצאה מבלימה. לדעת רוב השופטים בבית הדין המיוחד, מאחר שלחיצה על הבלמים בעת שמתחיל לרדת מטח פתאומי של ברד כבד איננה פעולה רשלנית, לא פעל המבקש ברשלנות ויש לזכותו מעבירה של גרימת מוות ברשלנות. מנגד, סבר שופט המיעוט כי אמנם החל הברד לרדת לפתע, אך לא היה בגדר "אסון טבע", וכי היה על המבקש להאט נסיעתו אפילו עד כדי עצירה אם תנאי הדרך חייבו זאת. לדעת שופט המיעוט, הנזקים הכבדים שנגרמו בתאונה מעידים על המהירות הגבוהה בה נהג המבקש. משכך, קבע שופט המיעוט כי המבקש לא עמד בנטל לסתור את חזקת "כלל הדרך", וכי יש להרשיעו בגרימת מוות ברשלנות.

3.

התובע הצבאי הראשי ערער על זיכויו של המבקש מעבירת גרימת מוות ברשלנות לבית הדין הצבאי לערעורים. הערעור כוון כנגד מספר קביעות של בית הדין המיוחד אשר לטענת המשיב היו שגויות. ראשית , נטען כי קביעת בית הדין קמא לפיה מהירותו של המבקש בעת התאונה גבלה ב- 70 קמ"ש לא היתה מבוססת וכי מכל מקום מהירותו לא התאימה לתנאי הדרך. שנית , נטען כי ירידת הברד היתה צפויה ולא פתאומית כפי שקבעו שלושת שופטי בית הדין המיוחד. שלישית , הקביעה של רוב שופטי בית הדין קמא, לפיה כאשר מצטברת שכבת ברד על הכביש, בלימת הרכב תביא בהכרח לסטייתו, לא בוססה כדבעי לדעת המשיב, שכן המומחה מטעם ההגנה הציג תזה זו על בסיס ניסיון חייו בלבד ואילו עדים מומחים אחרים פסלו אותה. רביעית , נטען כי בלימה איננה התנהגות סבירה כאשר מתחיל לרדת ברד כבד. על יסוד כל אלה ביקש המשיב מבית הדין הצבאי לערעורים להתערב במסקנותיו של בית הדין המיוחד ולהרשיע את המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

בית הדין הצבאי לערעורים קיבל את ערעור המשיב, והרשיע את המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בפסק הדין נקבע, כי המבקש לא הצליח לסתור את חזקת "כלל הדרך" שקמה נגדו. ראשית, נקבע כי הברד לא היה בגדר הפתעה גמורה, אלא ניתן היה לצפותו ולהתכונן אליו בהתאם. עוד נקבע, כי אין בסיס לתזה שהציג המבקש לעניין השפעת הפיזור הבלתי-הומוגני של הברד על התנהגות הרכב בעת בלימה, וכי בכל מקרה, גם אם המבקש אכן בלם את רכבו בעת התרחשות התאונה, בלימת הרכב איננה תגובה סבירה לתנאי מזג האוויר והדרך ששררו במקום. לבסוף, הוסיף בית הדין כי דומה שגם תוצאות התאונה עשויות לרמוז במידה מסוימת על רשלנותו של המבקש.

התיק הוחזר לבית הדין קמא לצורך שמיעת הטיעונים לעונש ולצורך גזירת הדין. בית הדין המיוחד גזר על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל, מתוכם נקבע, ברוב דעות, כי 3 ירוצו בכליאה ממשית והיתר – בעבודות צבאיות, כנגד דעתו החולקת של שופט המיעוט שסבר כי על המבקש לרצות את תקופת המאסר כולה בכליאה ממשית. עוד נגזרו על המבקש 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות, וכן 5 שנות פסילת רישיון נהיגה אזרחי וצבאי. על גזר הדין ערערו הן המבקש והן המשיב לבית הדין הצבאי לערעורים, אך לבסוף הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המבקש יחזור בו מערעורו ואילו ערעור המשיב יתקבל במובן זה, שעונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש ירוצה כולו בכליאה ממשית.

4.

על הכרעת הדין של בית הדין הצבאי לערעורים נתבקשה רשות לערער. בבקשת הערעור שלפניי, משיג המבקש על שורה של קביעות אשר קבע בית הדין הצבאי לערעורים, ואשר מנוגדות לקביעותיהם של רוב שופטי בית הדין הצבאי המיוחד. עוד טוען המבקש, כי בית הדין לערעורים קבע בפסק דינו קביעות היוצרות חובות נרחבות כלפי ציבור הנהגים, בהן לא ניתן לעמוד, וכי אלה חורגות מעניינו הפרטי של המבקש. המבקש מוסיף, כי קבלת ערעורו של המשיב על-ידי בית הדין הצבאי לערעורים, כמוה כהכרעה ראשונית בשאלות של עובדה ומשפט עליהן לא ניתנה למבקש אפשרות להשיג בפני ערכאת ערעור, ועל כן ראוי להתיר לו לעשות כן בפני בית משפט זה.

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי ) קובע, כי בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים, "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". ברע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45 (1987), הבהיר בית משפט זה, כי השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בקובעו אם ליתן רשות לערור לפי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כפי שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). על פי שיקולים אלה, רשות ערעור תינתן, מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת (ראו: רע"פ 7975/07 יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2007); רע"פ 7593/07 פלוני נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 17.4.08)). בענייננו לא העלה המבקש כל שאלה כאמור. כל טענותיו של המבקש בבקשת רשות הערעור נדונו כבר על-ידי שתי הערכאות הקודמות. חרף ניסיונותיו של המבקש לטעון כי בקשתו מעלה שאלות כלליות החורגות מעניינו הפרטי ונוגעות לכלל הציבור, ניכר כי טענותיו מופנות למעשה כנגד קביעות עובדתיות בלבד של הערכאות הקודמות. הן אינן מעלות כל שאלה משפטית, ואין בהן משום קושי מיוחד המצדיק מתן רשות לערעור שני (ראו רע"פ 8056/98 סג"מ הילר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 8.2.1999)). משכך, בנסיבות העניין שלפנינו, אין מקום ליתן רשות ערעור.

נוסיף עוד שכבר נקבע בפסיקתנו כי "העובדה ששתי הערכאות לא הגיעו לתוצאה זהה, איננה עילה לקבלת רשות לערער לערכאה שלישית" (רע"פ 28/00 דודו כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.00). וראו גם: רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.05), פס' 6-5; רע"פ 8731/06, 8858/06 עאטף זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 30.4.07), פס' 15 לפסק דינו של השופט א' א' לוי ). לא מצאתי כי הוכחה עילה לסטות מאותה פסיקה בעניינו של המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.