פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
11917/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
סיוון צפריר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"פ
9401/05 מיום 9.11.2005, שניתן על-ידי כבוד השופט ע' חבש
בשם המבקש: עו"ד רות עזריאלנט
בשם המשיבה: עו"ד אליעד וינשל
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-המשפט לתעבורה בירושלים (ת.ד 3318/04) בגין עבירה של גרימת נזק לאדם או לרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); עבירה של נהיגה ברשלנות, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה), בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; עבירה של סטייה מנתיב, לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה וכן עבירה של גרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 27.10.2004 נהג המבקש בכביש 90 מצפון לדרום ובהגיעו לק"מ 324.5 סטה ברשלנות שמאלה מנתיב נסיעתו ופגע ברכב אחר אשר נסע בנתיב הנגדי. בעקבות הפגיעה נפגעו המבקש ושתי נוסעות ברכבו, בנוסף לבתו אשר נחבלה חבלות של ממש. נהגת הרכב האחר אף היא נחבלה חבלות של ממש ונזקקה לפינוי במסוק מזירת התאונה.
בתאריך 13.4.2005 הרשיע בית-המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט ח' אביטל) את המבקש על-פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של פסילה מקבלת או החזקת רישיון נהיגה בפועל למשך 24 חודשים וכן שנים-עשר חודשים נוספים על תנאי למשך 22 חודשים. כן הטיל בית-המשפט על המבקש קנס כספי בסך 2,000 ש"ח.
על גזר-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' חבש) דחה את הערעור בקובעו, כי העונש שהוטל על המבקש הינו מידתי ותואם את התוצאות ומידת הסיכון בעבירות שבוצעו. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי נסיבותיו האישיות של המבקש משקלן קטן במקרה זה וכי חוסר הנוחות שחווה המבקש בעקבות העונש הינו מכוון וחלק אינטגראלי ממנו ונועד להמחיש את החומרה שבמעשיו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוענת באת-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי משלא נתן את המשקל הראוי לעברו התעבורתי הנקי של המבקש, לנסיבותיו האישיות ולעובדה, שכל המעורבים בתאונה החלימו באופן מלא. מכיוון שכך, טוענת באת-כוח המבקש, טעו בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט לתעבורה משראו את התאונה כקרובה לקטלנית. בכך נתנו משקל לא ראוי לפוטנציאל הסכנה שבעבירה במקום לתוצאותיה בפועל, דבר שאיננו מקובל במקרים אחרים בפסיקה. מקרה זה, לטענת באת-כוח המבקש, הוא מהמקרים בהם חומרת העונש כשלעצמה מצדיקה מתן רשות לערעור.
מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי העניין הנדון אינו מעלה שאלה משפטית חשובה או כללית המצדיקה מתן רשות ערעור וכי חומרת העונש לבדה אינה חריגה מספיק בכדי להצדיק דיון בגלגול שלישי. לטענת בא-כוח המשיבה, המבקש חוזר על טענותיו אשר הושמעו ונשקלו כראוי בשתי הערכאות הקודמות, אשר קבעו, כי חומרת התאונה, המשתקפת מהפגיעות שנגרמו, מצדיקה עונש מרתיע יחסית וכי העונש שניתן בסופו של דבר אינו חמור כלל וכלל, בין השאר, בשל התייחסות לעברו הנקי של המבקש. לו היתה התאונה קטלנית, מדגיש בא-כוח המשיבה, הרי שהעונש המוטל על המבקש היה חמור בהרבה והיה מגיע לשלילת רישיון למשך שנים רבות.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). לאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל עליו אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. הערכאות הקודמות שקלו כראוי את נסיבותיו האישיות של המבקש, אל מול נסיבות התאונה, אשר למרות ניסיונות המבקש לציירה כתאונה פעוטה, היא גרמה לפגיעות קשות. כפי שאין להחמיר בעונשו של המבקש בשל האפשרות לתוצאות חמורות יותר של התאונה, כך גם אין להקל בעונשו בשל העובדה שהפגיעות החמורות הסתיימו, לשמחת כולם, בטוב.
ראוי לזכור, כי אנשים משלמים בחייהם, בגופם ובממונם יום-יום בשל מעשיהם של נהגים, המציבים עצמם והסובבים אותם, ולו ברשלנות, בסכנה חמורה. על בית-המשפט להרים קולו ולנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלה. כנגד עובדה זו ובהתחשב בהיות המבקש נהג נורמטיבי, אשר זו לו ההרשעה החמורה הראשונה (שאיננה טכנית), העונש שנגזר עליו ראוי הוא.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ח בניסן תשס"ו
(26.4.2006).
ש
ו פ ט