רע"פ 12041/04 מוחמד אלנבארי נ. מדינת ישראל

בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"פ 7219/03 (השופטים: י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ) מיום 17.11.99, לפיו התקבל חלקית ערעורו של המבקש, ונקבע כי מתוך 40 חודשי המאסר בפועל שהוטלו עליו, הוא ירצה 8 חודשים בחפיפה לעונש המאסר שריצה כבר במועד גזר הדין של בית משפט השלום.

המבקש הורשע בת.פ. 5225/97 בבית משפט השלום בבאר שבע (השופטת ח' סלוטקי) ביום 10.3.98 בעבירות של גניבת רכב וגניבה מרכב לפי סעיפים 413ב(א) ו413ד(א) לחוק העונשין, תשל"ז–1977 (להלן – חוק העונשין), ובהחזקה ושימוש בסם מסוכן לפי סעיפים 7(א) ו(ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג–1973. על המבקש הוטלו 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל, כמו כן הופעל כנגד המבקש עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים במצטבר. בנוסף הוטלו על המבקש 36 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה לפי סימן ה1 של פרק י"א לחוק העונשין, או כל עבירה מסוג פשע.

ביום 17.1.99 יצא המבקש לחופשה בת 48 שעות מבית המאסר, אך לא שב מחופשתו ובכך נמלט ממשמורת חוקית. המבקש נתפס ביום 8.11.01 לאחר 33 חודשים.

ביום 24.2.03 הורשע המבקש לפי הודאתו בת.פ. 3609/02 בבית המשפט השלום בבאר שבע (השופט ג' טהר-לב) בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית לפי סעיף 257(1) לחוק העונשין, שהיא עבירה מסוג פשע. ביום 7.4.03 נגזר דינו של המבקש ל- 4 חודשי מאסר בפועל, כמו כן הופעל עונש המאסר על תנאי של 36 החודשים מת.פ. 5225/97 באופן מצטבר. עונש המאסר הוטל על המבקש במצטבר לעונש אותו התחיל לרצות באותה העת בת.פ. 5225/97.

המבקש ערער על גזר הדין בבית המשפט קמא, וערעורו התקבל בחלקו כך שמתוך 40 חודשי המאסר שהוטלו על המבקש בת.פ. 3609/02, ירוצו 8 חודשים בחפיפה לעונש שהמערער כבר ריצה בת.פ. 5225/97.

המבקש סומך בקשתו על הטענה כי בית המשפט לא יישם את עיקרון אחידות הענישה בעניינו. לדבריו, כנגד שותפו לעבירה בת.פ. 5225/97, אשר נידון לעונש זהה, לא הופעלו 36 חודשי המאסר על תנאי, וזאת על אף שגם הוא נמלט ממשמורת חוקית ביחד עם המבקש, והורשע בת.פ. 3739/99 בבית המשפט השלום בבאר שבע בעבירה זהה לזו שבה הורשע המבקש.

לטענת המבקש, עקב העובדה שכנגד שותפו לא הופעל עונש המאסר המותנה ועל כן נגזר עליו בת.פ. 3739/99 עונש של 8 חודשי מאסר בפועל בלבד, נוצרה מראית עין של אפליה, דבר העלול לגרום לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט.

מנגד, טוענת המשיבה, כי שותפו של המבקש יצא ביום 4.9.01 לחופשה נוספת, וגם ממנה לא שב. על כן, בת.פ. 6667/01 בבית המשפט השלום בבאר שבע הורשע שותפו של המבקש בעבירה נוספת של בריחה ממשמורת חוקית, ובמסגרת זו הופעל נגדו גם עונש המאסר על תנאי מת.פ. 5225/97 באופן חופף לעונש המאסר שריצה עד כה. על כן, טוענת המשיבה, כי עיקרון אחידות הענישה לא הופר. לטענתה יש לבחון עיקרון זה מתוך ראייה רחבה המתייחסת למכלול הנתונים ולעקרונות חשובים אחרים. בנוסף מציינת המשיבה כי המבקש נבדל משותפו בכך שברח ממשמורת חוקית לתקופה של 33 חודשים ואילו שותפו ברח ל3 חודשים בלבד.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא שמתן רשות להגיש ערעור שני בפני בית משפט זה כערכאה שלישית לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית (משפטית או ציבורית), החורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש (ראו: רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 3757/04 זידאן נ'

מדינת ישראל (טרם פורסם); וכן רע"פ 2632/04 ספידי ליין תעשיות נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)).

הבקשה הנוכחית אינה מעלה שאלות כאלו. גם לגופו של עניין, אין ממש בטענת המבקש לפגיעה בעקרון אחידות הענישה. משעונש המאסר המותנה לא הופעל עקב טעות, בית המשפט אינו חייב, משיקולי אחידות הענישה, לחזור פעם נוספת על אותה טעות, הפעם ביודעין, ולהימנע מהפעלת המאסר המותנה גם בעניינו של המבקש (ראו: דנ"פ 1109/02 שושני ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

הבקשה נדחית.