רע"פ 1234/06 צדוק ציון בע"מ נ. מדינת ישראל

1.מבקשת 1, חברה קבלנית, ביצעה עבור חברת "אינג' בר יהודה בע"מ" (להלן:"הקבלן הראשי") עבודות קונסטרוקציה במבנה תעשייה הממוקם במפרץ חיפה. בתקופה הרלוונטית, שימש מבקש 2 כמנהלה של מבקשת 1, ואילו מבקש 3 שימש כמנהל צוות העובדים בה. בהתאם, בוצעו העבודות האמורות תחת פיקוחם. בשעות הבוקר של יום 11.1.98, פנה אבראהים נאיף ז"ל (להלן:"המנוח"), אשר שימש כפועל בניין וכרתך בשירותה של מבקשת 1, לבצע עבודת ריתוך בגובה של 17 מטרים מעל פני הקרקע. המנוח נפל ונחבט בתקרת הבטון של מאגר מים הסמוך למבנה, וכתוצאה מכך נגרמה לו חבלת ראש חמורה שהביאה, כעבור שלושה ימים, למותו.

2.

בכתב-אישום שהוגש כנגד המבקשים לבית-משפט השלום בחיפה נטען, כי התאונה בה מצא המנוח את מותו נגרמה בשל רשלנותם של המבקשים, אשר הורו למנוח לעבוד בגובה רב, ובנקודה שההגעה אליה הייתה כרוכה בהליכה רגלית על פני משטחים שלא היו מאובטחים מפני נפילה. עוד נטען, כי המבקשים התרשלו בכך שלא דאגו להסדיר גישה בטוחה לנקודת העבודה, ובכך שלא דאגו להימצאותו באתר העבודה של אמצעי הרמה ממוגן מפני נפילה, שבכוחו היה להרים את המנוח לנקודת העבודה בבטחה. נוכח כך, יוחסה למבקשים גרימת מותו של המנוח ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.המבקשים כפרו במיוחס להם וטענו כי יש להטיל את האחריות למעשה ההתרשלות, אם התקיים, על הקבלן הראשי שעבורו בוצעו העבודות. טענה זו נדחתה בידי בית-משפט השלום, אשר קבע כי כל אחד מן המבקשים חב חובת זהירות למנוח. חובת הזהירות של מבקשת 1 נבעה מהיותה מעבידתו של המנוח עובר לתאונה, ואילו חובת הזהירות של מבקשים 2 ו-3 נבעה הן מהיותם אורגנים של מבקשת 1, והן ממעורבותם באופן ביצוע העבודות באתר בכלל, ובקביעת מקום ביצוען של עבודות הריתוך בפרט (עמ' 45-46 להכרעת-דינו של בית-משפט השלום).

נפסק, כי המבקשים הפרו את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם, ולא נהגו כפי שקבלן ומנהל עבודה סבירים היו נוהגים, בכך שלא נקטו אמצעי בטיחות ממשיים ואפקטיביים להבטחת שלומו של המנוח. נוכח כך, הורשעו המבקשים בעבירה שיוחסה להם, ונגזרו להם העונשים הבאים: למבקשים 2 ו-3 נגזרו שמונה-עשר חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, וכל אחד מהם חויב בתשלום קנס בסך 3,000 ש"ח. על מבקשת 1 הוטל קנס בסך 10,000 ש"ח.

4.את השגותיהם כנגד פסק-הדין הביאו המבקשים בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורם, חזרו המבקשים על הטענה בדבר אחריותו של הקבלן הראשי לאירוע, ובהמשך, הוסיפו השגות מהשגות שונות כנגד קביעות מהימנות וקביעות שבעובדה שיצאו מלפני בית-משפט השלום. בין היתר טענו, כי המועד המדויק שבו נפל המנוח ממקום עמידתו אינו ידוע, וייתכן כי הוא נפל לאחר שכבר החל בביצוע עבודת הריתוך. משכך, גרסו המבקשים, יכול היה המנוח להשתמש ברתמת הבטיחות שסופקה לו ולקשור עצמו לקיר הבניין. עניין זה, טענו המבקשים, מותיר פתח לאפשרות שהמנוח קשר את הרתמה בצורה רשלנית או לא קשר אותה כלל, ובהתאם, אין מקום לקביעה לפיה התרשלותם של המבקשים היא שהביאה למותו.

5.

ערעורם של המבקשים נדחה. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ח' פיזם והשופטים א' רזי וש' שטמר) קבע, כי הטענה שהופנתה כנגד הימנעות המשיבה מלהעמיד לדין את הקבלן הראשי, לאו טענה היא, משום שאף אם היה מוגש נגדו כתב-אישום לא היה בכך כדי לגרוע מחובתם העצמאית של המבקשים כלפי המנוח. לעניין זה נקבע עוד, כי דין הטענה להידחות אף משיקולים שבמדיניות משפטית, משום שקבלתה הייתה מביאה לכך ש"קבלני משנה, דוגמת... [מבקשת 1] היו טומנים ראשם בחול ובמקרים רבים, לא הייתה עוד משמעות לחובה המוטלת עליהם לספק לעובדיהם סביבת עבודה בטוחה ולדאוג לנקיטת כל האמצעים אשר מתבקשים להבטחת שלומם" (עמ' 12 להכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי).

טענתם של המבקשים בדבר אחריות אפשרית של המנוח לתאונה נדחתה אף היא. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מסקנתה של הערכאה הדיונית, לפיה התרחשות התאונה נבעה מרשלנותם של המבקשים ולא מרשלנותו של המנוח, היא המסקנה הסבירה והמתקבלת ביותר על הדעת (עמ' 14 להכרעת-הדין).

בית-המשפט המחוזי אף לא ראה עילה להתערב בעונש שהושת על המבקשים, משום שלקביעתו, הם חטאו ברשלנות חמורה שבעטייה קופחו חיי אדם, ועל כן העונש שנגזר להם לא היה מופרז כלל ועיקר.

5.עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער, ובפיהם אותן הטענות אשר שימשו אותם בהליכים בפני בית המשפט המחוזי. לבקשה זו לא אוכל להיעתר, הואיל ואין היא מעלה שאלה כללית החורגת מגדר עניינם של המבקשים, וכל מטרתה היא להעמיד את סוגיית הרשעתם - אשר נידונה והוכרעה בידי שתי ערכאות – לליבון בפני ערכאת ערעור נוספת. יתרה מכך, השגותיהם של המבקשים מסבות עצמן על קביעות שבעובדה ומהימנות אשר יצאו מלפני ערכאות קמא, וכידוע הלכה היא כי בקביעות מעין אלה אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב, לא כל שכן, בערעור בגלגול שני.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.