רע"פ 1247/08 נאסר רומל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה (ת"ד 30731/03) בגין עבירת גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; ועבירה של נהיגה במהירות בלתי סבירה, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, המבקש הנו נהג מונית במקצועו. נטען כי ביום 27.10.2002 בשעה 07:30 לערך, נהג המערער במונית בנתיב השמאלי בכביש מס' 75 מחיפה לצומת אלונים, בסמוך לאחר הכניסה הראשית לטבעון, וכי מדובר בדרך עירונית, חד סטרית, בעלת שלושה נתיבים כאשר רוחב כל נתיב הוא 3.60 מטרים והמהירות המותרת בכביש היא עד 50 קמ"ש . באותה עת החל המנוח ולדימיר אודסקי (להלן: המנוח ) לחצות את הכביש בהליכה, מימין לשמאל, וזאת מכיוון שטח תחנת האוטובוס לכיוון אי התנועה. משהספיק המנוח לחצות 8.80 מטרים , פגע בו המבקש בחזית רכבו. כתוצאה מהפגיעה נזרק המנוח על הרכב ולאחר מכן נפל לכביש. כתוצאה מהתאונה נפטר המנוח. בכתב האישום צוין כי שדה הראיה במקום התרחשות התאונה היה 80 מטרים לפחות וכי המערער נהג במהירות שבין 60 ל- 70 קמ"ש . עוד נטען בכתב האישום שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המבקש שנהג בכביש ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו והעובדה שנהג ברכבו במהירות מופרזת ובלתי סבירה נוכח הנסיבות ששררו בדרך. עוד נטען כי למרות שיכול היה, לא הבחין המבקש במנוח אלא במרחק קצר ביותר ולא בהזדמנות הראשונה שיכול היה להבחין בו. לבסוף נטען כי המבקש לא צפר לעבר המנוח כדי להזהירו, לא בלם את רכבו כלל עובר לתאונה וכי נהג ברכבו בחוסר אכפתיות, חוסר זהירות, בקלות ראש וברשלנות.

ביום 26.11.2006 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט א' סלאמה ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום בקובעו כי התאונה דנן הייתה תאונה נמנעת אף אם נסע המבקש במהירות 70 קמ"ש במקום במהירות של 50 קמ"ש המותרת במקום, שכן בחישוב המהירות בה רץ המנוח ושדה הראיה שהיה למבקש היה לו מרחק מספיק בכדי לבלום טרם פגע במנוח. בנוסף קבע בית המשפט כי הנאשם לא הבחין במנוח למרות שהיה עליו להבחין בו, נסע במהירות מופרזת אשר עולה על המהירות המקסימאלית המותרת במקום, לא נתן תשומת לב מלאה לנעשה בדרך לפניו, פעל בחוסר זהירות וברשלנות ועל כן אחראי הוא לאירוע. בית המשפט קבע כממצאים שבעובדה כי המנוח רץ לכביש במהירות 2.5 מטר בשנייה, כי שדה הראיה של המבקש עמד על 80 מטר

וכי הכביש היה פנוי ולא היו רכבים שהסתירו את המנוח שעה שירד לכביש. באשר למיקום הפגיעה במנוח, מיקום זה נקבע כנמצא בקו ישר למדרגות אשר מובילות למדרכה בכניסתו של המנוח לכביש, בנתיב השמאלי ביותר, הוא הנתיב בו נסעה המונית. בית המשפט ציין כי עדותו של המומחה מטעם ההגנה לא הותירה עליו רושם חיובי והוא דחה את מסקנותיו וכי לעומתו, ממצאיו של הבוחן המשטרתי עדיפים עליו. עוד קבע בית המשפט כי בחצייתו של המנוח שלא במעבר חצייה יש משום רשלנות תורמת לאירוע התאונה, אלא שאין ברשלנות זו כדי לפטור את המבקש מהאחריות וכדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו ומחדליו לבין אירוע התאונה.

ביום 6.2.2008 גזר בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא דלא יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות או עבירה של נהיגה בזמן פסילה; פסילה מלהחזיק או וקבל רישיון נהיגה לתקופה של 12 שנים וקנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו. בית המשפט ציין כי המגמה הכללית בפסיקה היא מגמה מחמירה אשר דוגלת בצורך להחמיר עם נהגים המעורבים בתאונות קטלניות, אולם לאחר שקילת מכלול נסיבות המקרה לרבות רשלנותו התורמת של המנוח, נסיבותיו האישיות של המבקש ועברו התעבורתי, יש בהם כדי להביא לכך שתוטל עליו תקופת מאסר שתרוצה בעבודות שרות, ולא מאסר בפועל חמור מכך, זאת לצד שאר העונשים שהוטלו עליו.

על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2320/07). המשיבה מצידה הגישה ערעור שכנגד (ע"פ 2354/07) כנגד קלות העונש.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא השופטים ש' ברלינר

ו י' גריל והשופטת ב' בר-זיו ) דחה בפסק דינו מיום 27.12.2007 את ערערו של המבקש בכל הנוגע להכרעת הדין בקובעו כי מעיון בהכרעת דינו של בית משפט השלום ניתן להיווכח כי הוא בדק והשווה בין העדויות והראיות השונות, ביסס ונימק את קביעותיו ומסקנותיו על יסוד התשתית הראייתית שהונחה לפניו ועל כן אין מקום להתערב בממצאיו וקביעותיו העובדתיות לרבות המהירות בה רץ המנוח, הקביעה כי התאונה הייתה נמנעת, ומיקום הפגיעה במנוח. זאת ועוד, דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על חומרת העונש והן את ערעורה של המשיבה על קלותו, פרט לכך שהורה כי יש לנכות את תשעים ימי הפסילה המנהלית מתקופת הפסילה בפועל אשר הוטלה על המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזר המבקש וטוען כנגד הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום. המבקש מעלה מספר רב של טענות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, כגון הטענה שיש להעדיף את הנתונים אותם הוא מציע כגון רוחב הנתיבים בכביש כצר יותר ממה שנקבע, רוחב המונית כרחב יותר ממה שנקבע, שדה הראיה שכן ייתכן והיו עבודות בכביש ביום התאונה ומהירות ריצתו של המנוח כמהירה יותר ממה שנקבע, שכן לדידו, קבלת נתוניו ועריכת החישובים לפיהם יובילו לקביעה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת אף במהירות נמוכה של 50 קמ"ש . עוד טוען המבקש כי היה מקום לתת משקל רב יותר לאשמו התורם של המנוח בכל הנוגע להכרעת הדין וגזר הדין. לחלופין העלה המבקש טיעונים כלפי חומרת גזר הדין.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן כי לגופו של עניין, אין מקום להתערבותה של ערכאה שלישית בממצאי המהימנות והעובדה של בית משפט השלום. באשר לערעור על גזר הדין טוענת המשיבה כי גזר הדין משקף את רשלנותו החמורה של המבקש אשר הובילה למותו של המנוח, זאת לאור העונש המינימאלי הקבוע בחוק ועברו התעבורתי המכביד של המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בית משפט השלום קבע כי הוא מעדיף את עדותו של בוחן התנועה המשטרתי ואת הנתונים אשר הוא הציג על פני עדותו של המומחה מטעם ההגנה . בית המשפט המחוזי שקל את הטענות אותן מעלה המבקש בבקשה זו, אולם בחר לדחותן; לרבות הטענה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, הטענה כי המנוח רץ במהירות של 3 או 3.5 מטרים לשנייה והטענה כי רוחב הכביש והמכונית שונים ממה שנקבע בבית משפט השלום .

כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאי מהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהרשעתו של המבקש על ידי בית משפט השלום.

זאת ועוד, באשר לבקשת רשות הערעור על חומרת העונש, המבקש הורשע בעבירות חמורות מאוד. העונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים למקרה דנן, לרבות חומרת העבירות שביצע, העונש המינימאלי הקבוע בחוק ועברו התעבורתי המכביד. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד שהוא נימק את מסקנותיו כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.