רע"פ 1265/13 סנאא עלי עטייה נ. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 16138-01-13, כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) מיום 12.2.2013.

זהו גלגולו החמישי, והשני בבית משפט זה, של ההליך הנוכחי, על פני תקופה של למעלה מעשר שנים. בתמצית, ביום 21.1.2003 הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת"פ 3402/00, כבוד השופט ר' זיו ) ראדי עטייה ז"ל, בעלה של המבקשת בהליך הנוכחי, על פי הודאתו, בעבירה של בנייה שלא כדין, על פי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) ביחס לבית מגורים בשכונת מזמוריה שבירושלים. בגין עבירה זו הוטל עליו קנס בסכום של 60,000 ש"ח. כן הורה בית המשפט על הריסת המבנה באופן עצמי עד ליום 1.7.2004. זאת, כדי להעניק פרק זמן להשגת היתר למבנה, ובכפוף לכך שאם יושג היתר כאמור, לא ייהרס המבנה, כולו או חלקו, בהתאם לטיב ההיתר שינתן. ראדי עטייה ז"ל נפטר ביום 11.10.2003 ויורשיו, בהם המבקשת (ועימה הוריו של המנוח) נכנסו בנעליו בכל הנוגע לצו ההריסה (יתרת הקנס שלא שולמה בוטלה נוכח פטירתו של עטייה). במרוצת השנים, הוגשו שורה ארוכה של בקשות לדחיית ביצוע צו ההריסה, שהתקבלו. זאת, חרף דחיית טענות המבקשת ויתר היורשים כי צו ההריסה פקע עם מותו של בעל המבנה. ביום 9.4.2012 נדחתה בקשתם האחרונה של היורשים לעיכוב ביצוע צו ההריסה על ידי בית המשפט המחוזי (ע"פ 14500-07-11, כבוד השופט י' נועם ). בתוך כך, נקבע ביחס למבקשת בהליך הנוכחי, כי הבקשה נדחית על הסף מכוח מעשה בית דין, נוכח ההחלטות הקודמות שניתנו בעניינה, והסכמתה מיום 21.10.2010 שעל פיה יימחק ערעורה בכל הנוגע לשאלת תוקפו של הצו, והיא תוכל להגיש בקשה לביטול הצו רק בתוך תקופה מוגבלת של ארבעה חודשים, באם יינתנו לבניה האישורים המתאימים ויוצג צו ירושה (ע"פ 37789-07-10, כבוד השופט י' נועם ). באשר להורי המנוח, דחה בית המשפט את בקשת לעיכוב ביצוע. יחד עם זאת, התיר ליורשים להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה לבית המשפט לעניינים מקומיים, אם יוכיחו שהם בעלי הקרקע ויציגו תוכנית להכשרת הבניה או יציגו התקדמות תכנונית משמעותית המצדיקה את מתן הארכה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 3317/12). במסגרת זאת, נטען כי צו ההריסה המקורי קבע תנאי של הריסה עצמית עד ליום 1.7.2004, אשר רק באם לא יתממש תוכל הועדה המחוזית לבצע את ההריסה בעצמה, וזאת, כל זמן שלא תינתן ארכה נוספת לביצוע הצו. משכך, לגישתם, משנפטר המנוח לפני ה-1.7.2004, לא התממש התנאי, ועל כן לא יכולה הועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה. ביום 29.4.2012 נדחתה הבקשה על ידי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור . בהחלטה, נקבע כי בכל הנוגע למבקשת ישנו מעשה בית דין ומשכך נדחית הבקשה. בהמשך לכך, נקבע כי צו ההריסה לא פקע ומשלא בוצע באופן עצמי, רשאית הועדה המחוזית לבצעו. ביום 10.7.2012 הגישה המבקשת, חרף הקביעות בעניינה, בקשה נוספת בתיק המקורי לבית המשפט לעניינים מקומיים לדחיית מועד ביצוע הצו מטעמים הומניטריים. ביום 10.7.2012 ניתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופטת ש' לארי-בבלי ) הקובעת כי "נוכח מיצוי ההליכים בבית משפט זה, בבית המשפט המחוזי ובבר"ע לבית המשפט העליון, לא אוכל להיעתר לבקשה. לפנים משורת הדין, ומטעמים הומניטריים גרידא, מאריכה המועד לביצוע הצווים עד ליום 1.1.13 וזאת על מנת לאפשר לבני המשפחה להתארגן לביצוע הצו ולמצוא קורת גג חלופית. ארכה נוספת לא תינתן, ולו מטעמים הומניטריים". על החלטה זו לא ערערה המבקשת. המבקשת הגישה בקשת ארכה נוספת. ביום 8.1.2013 ניתנה החלטת בית המשפט הקובעת כי "בהתאם להחלטתי מיום 10.7.2012 הבקשה נדחית". על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע שאין מקום להיעתר לבקשה לסעד זמני, זאת בפרט נוכח היעדר כל התקדמות בהליכי אישור המבנה (ויצוין כי כלל לא הוגשה בקשה לתיקון התב"ע).

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. במסגרתה, עותרת המבקשת כי יעוכב ביצוע צו ההריסה עד למתן החלטה בבקשה על פי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה (היא בקשה לעיכוב ביצוע הצו), שהוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים. במסגרת זאת, טוענת המבקשת כי על בית המשפט המחוזי היה להתייחס לסכנה שבהתייתרות ההליך, באם לא יינתן צו עיכוב הביצוע, ולא היה עליו לבסס את עמדתו על סיכוי הבקשה הראשית לעיכוב ביצוע מכוח סעיף 207 לחוק התכנון והבניה.

המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה. לטענתה, די בכך שישנו מעשה בית דין בכל הנוגע לטענות המבקשת כדי להביא לדחיית הבקשה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי לא חל כל שינוי במצב התכנוני. כן טוענת המשיבה כי הגשת הבקשה באיחור עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, ואף מטעם זה יש מקום לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בהחלטות הקודמות בהליך, בבקשה ובתגובת המשיבה על נספחיהן מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

כפי שנקבע לא אחת, נוכח הסכמתה של המבקשת, לה ניתן תוקף של פסק דין, שלא תטען עוד כנגד תוקפו של צו ההריסה, הרי שישנו מעשה בית דין בעניינה, והיא מנועה מלהעלות טענות שונות שעל פיהן אין תוקף לצו ההריסה. בהמשך לכך, אף שלבית המשפט סמכות לעכב ביצוע גם לאחר מתן פסק דין סופי, במסגרת בחינת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין נבחנים הסיכויים שיחול שינוי במצב הדברים המצדיק את עיכוב הביצוע. בשלב של ההליך בו עסקינן, לאחר שכבר מוצו האפשרויות לטעון כנגד צו ההריסה עצמו לרבות בערכאות הערעור, בית המשפט אינו בוחן את סיכויי ההליך הערעורי. בחינתו, בשלב זה, מתמקדת בשאלה האם אפשר שהצו יתייתר או שיש טעמים מיוחדים אחרים לדחיית ביצוע הצו.

במסגרת זאת, לא יכולה להיות מחלוקת כי בהליך הנוכחי אין עוד לתת משקל לטענות המבקשת בדבר האפשרות שהנכס יעבור הסדרה ויינתן לו היתר. זאת, הן בשל התחייבותה המפורשת שלא לטעון בעניין זה עוד, הן נוכח העובדה שבמשך למעלה מעשור לא חלה כל התקדמות בנושא. מכאן, שאין לראות באפשרות ההסדרה של הנכס כטעם מיוחד המצדיק את עיכוב ביצוע הצו. כמו כן, לא מצאתי כי נפל כל פגם בכך שבית המשפט המחוזי בחן את סיכויי הבקשה הראשית. סיכויי ההליך הראשי הם חלק בלתי נפרד מהדיון בבקשה לעיכוב ביצוע זמני. לצד זאת, לא מצאתי כי ישנם טעמים מיוחדים אחרים המצדיקים את עיכוב ביצוע צו ההריסה. המדובר הוא בצו הריסה שניתן לפני שנים ארוכות, ובמשך כל אותן השנים המבקשת לא פעלה באופן יעיל להסדרתו התכנונית. כמו כן, אין בטיעוני המבקשת אף לא ראשית ראיה לכך שיש מקום לדחות את ביצוע הצו לתקופה נוספת מטעמים הומניטאריים, או לכך שאין ביכולתה למצוא מדור חלופי שיספק את צרכיה לקיום בכבוד מינימאלי (וראו, בג"ץ 366/03 עמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר , פ"ד ס(3) 464 (2005); בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.3.2012)); רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו , פ"ד נה(3) 360, 375 (2001);

עע"מ 3829/04 טיוטו נ' עיריית ירושלים , פ"ד נט(4), 769 (2004); ע"פ 6547/08 סלע נ' מדינת ישראל

(31.7.2008) שם נדחה ביצוע צו ההריסה נוכח גיל ו המבוגר של הדייר בבית, והוא בוצע רק לאחר פטירתו).

סוף דבר, הבקשה נדחית. החלטתי בדבר עיכוב ביצוע צו ההריסה מיום 14.2.2013 מבוטלת בזאת.