רע"פ 130/18 מיכאל שרביט נ. משטרת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רובין ), בעמ"י 9216-01-18, מיום 04.01.2018. בגדרה של ההחלטה נדחה עררו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' בנקי ), מיום 03.01.2018, אשר במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש להורות על איסור פרסום פרטיו.

2.

בד בבד עם הבקשה לרשות הערר, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 04.01.2018, בעניין הבקשה לצו איסור הפרסום. בהחלטתי, מיום 07.01.2018, הוריתי על עיכוב ביצוע החלטה זו, עד אשר תוכרע הבקשה לרשות הערר.

רקע והליכים קודמים

3.

ביום 02.01.2018, נעצר המבקש בחשד לביצוע מעשה סדום בצוותא חדא; בעילת קטינה מתחת לגיל 14; ומעשה סדום בקטינה מתחת לגיל 14. המבקש נחשד בכך שהוא ביצע את העבירות הנ"ל בשתי מתלוננות: האחת, הייתה קטינה בעת ביצוע המעשים בה; והשנייה, הייתה קטינה בעת ביצוע חלק מהמעשים שבוצעו בה, לכאורה. עוד עולה מחומרי החקירה, כי חלק נכבד מהמעשים בוצעו בצוותא חדא עם המשיבה 2, אשר הייתה קטינה בעצמה, בעת ביצוע חלק מהמעשים. יצוין, כי לימים נישאה המשיבה 2 למבקש, ומסתבר כי בעת ביצוע חלק מהעבירות האמורות, היו השניים זוג נשוי.

4.

ביום 03.01.2018, ביקש ב"כ המבקש לאסור את פרסום פרטיו של המבקש, בשל החשש לנזק שייגרם לו, לטענתו. ב"כ המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) התנגד לבקשה, וזאת, בין היתר, " לאור הצורך באיתור קורבנות נוספים וכן לאור הכלל של ניהול הדיון בדלתיים פתוחות ". בית המשפט השלום דחה את בקשת המבקש, בקובעו כי " לאור מכלול חומרי החקירה המוצגים, אכן קיים חשד כי העבירות בוצעו בקטינות נוספות ולפיכך, משעה שקיים חשד סביר לא מבוטל לעניין העבירות שבוצעו במתלוננת, אני סבורה כי יש מקום להותיר את הכלל על כנו ולהתיר את פרסום פרטיו של המשיב [המבקש]". באותו מעמד, האריך בית משפט השלום את מעצרו של המבקש, עד ליום 08.01.2018, " על מנת לעקוב אחרי התקדמות החקירה ". לבקשת ב"כ המבקש, עיכב בית משפט השלום את החלטתו בדבר פרסום פרטיו של המבקש, עד ליום 04.01.2018, והבהיר כי " ככל שלא תינתן החלטה אחרת – יותר הפרסום ".

5.

המבקש לא השלים עם החלטה זו, והגיש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתו השיג על החלטת בית משפט השלום שלא ליתן צו איסור פרסום לגבי פרטיו. בדחותו את הערר, קבע בית המשפט המחוזי, כי קיים חשד לפיו מצויים קורבנות נוספים למעשים בהם נחשד המבקש; וכי במצב דברים זה, " האינטרס הציבורי שבפרסום שמו של העורר לצורך בדיקה בדבר קיומם של קורבנות נוספים גובר על האינטרס הפרטי של העורר [המבקש]". בית המשפט המחוזי הבהיר, בהקשר זה, כי הוא נתן את דעתו לפגיעה המסוימת שעלולה להיגרם למשיבה 2, בשל הסרת צו איסור הפרסום, ולבסוף הגיע למסקנה, כי בנסיבות דנן, האינטרס הציבורי גובר. לאור האמור, דחה בית המשפט המחוזי את הערר בעניין פרסום פרטי המבקש בפומבי.

לבקשת ב"כ המבקש, וחרף התנגדותה של המשיבה, עיכב בית המשפט המחוזי את החלטתו בדבר פרסום פרטי המבקש, עד ליום 07.01.2018.

הבקשה לרשות ערר

6.

בבקשת רשות הערר שלפניי, משיג המבקש על החלטתו של בית המשפט המחוזי, מיום 04.01.2018. במסגרת הבקשה, חוזר המבקש על טענותיו, כפי שנטענו בפני הערכאות הקודמות. לשיטתו של המבקש, הוצגה על ידו שאלה משפטית, בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטי, והיא: " מה יהא הדין, לעניין פרסום פרטי חשוד, במקרה בו שניים חשודים בעבירה, כאשר בעת ביצועה (לפי הנטען) אחד מהם היה קטין? והשאלה מתחדדת שעה ששני החשודים נשואים, שאז בהכרח פרסום שמו של מי שהיה בגיר בעת ביצוע העבירה יפרסם גם את מי שהיה קטין באותה העת? " נטען בנוסף, לקיומם של שיקולי צדק התומכים בהתערבותו של בית משפט זה. לשיטתו של המבקש:

"הצירוף של חלוף הזמן הרב מאז ביצוע המעשים הנטענים, במהלכו חלו תמורות רבות בחייו של המבקש, בצירוף העיתוי של נישואיה הקרבים של ביתו הבכורה, כאשר לכל אלה מצטרפת הסוגיה של פרסום נלווה גם של המשיבה 2, אשר הייתה קטינה באותה תקופה, מהווים שיקולי צדק ייחודיים שיש בהם כדי להצדיק מתן רשות ערעור, וקבלת הערעור".

בין היתר, הפנה המבקש ל-תפ"ח (מחוזי ירושלים) 35080-12-16 מדינת ישראל נ' הריסון (10.11.2017), שבו פורסם שמו של אדם, אשר נעצר בעקבות תלונה מאוחרת שהוגשה נגדו על עבירות מין, ולבסוף הוא זוכה מכל אשמה. לטענת המבקש, " הכתם שדבק בו לא הוסר, ובכיכר העיר של הרשתות החברתיות ופורומים נוספים המשיכו לייחס לו את המעשים חרף זיכויו – מה שלא היה מתרחש לו נאסר פרסום שמו מלכתחילה ". המבקש הוסיף וטען, כי כאשר מדובר בתלונות על מעשים, שחלפו שנים רבות מעת ביצועם, יש לנקוט משנה זהירות עת מתירים פרסום שמו של החשוד. לאור האמור, גורס המבקש כי יש ליתן לו רשות ערר, לקבל את עררו לגופו, ולהורות על איסור פרסום שמו, וכל פרט מזהה אחר שלו.

תגובתה של המשיבה לבקשה למתן רשות ערעור

7.

בתגובה לבקשה למתן רשות ערר, טוענת המשיבה כי עניינו של המבקש אינו מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כללית, אלא שמדובר בעניינו הפרטי של המבקש בלבד. לטענת המשיבה, לאחר שהתברר כי חלק מהמעשים בהם חשודה המשיבה 2 בוצעו בהיותה בגירה, וכן נחשפה מידת מעורבותה בביצוע העבירות, " הוחלט כי יש לפעול להסרת הצו לאיסור פרסום שמה ". המשיבה הוסיפה וטענה, כי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בבש"פ 2794/00 אלוני נ' מדינת ישראל

(27.07.2000), אין מניעה לפרסם שמו של חשוד או נאשם כשהוא בגיר בקשר לעבירות שביצע בהיותו קטין, לא כל שכן בענייננו כשחלק מהמעשים בוצעו על פי החשד בהיותה של המשיבה 2 בגירה. עוד טוענת המשיבה, כי בימים הקרובים תוגש בקשה להתרת פרסום שמה של המשיבה 2, ולפיכך " טענתו של המבקש לפיה פרסום שמו עלול להביא לחשיפת שמה של המשיבה 2 עשויה להתפוגג מאליה בימים הקרובים ". אשר להחלטה בדבר פרסום שמו ופרטיו של המבקש, טוענת המשיבה כי המבקש לא הצביע על כל נימוק המצדיק חריגה מעקרון פומביות הדיון, ומהכלל בדבר פרסום שמותיהם של חשודים, לא כל שכן חשודים בביצוע עבירות מין חמורות. לשיטת המשיבה, לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל הכבד, המצדיק חריגה מכלל פומביות הדיון, מאחר שהוא לא הצביע על נזק " מיוחד " שיגרם לו כתוצאה מהפרסום, מעבר לנזק הרגיל הנלווה לפרסום שמות חשודים בביצוע עבירות פליליות. המשיבה הוסיפה וטענה, בהקשר זה, כי הנזק הצפוי להיגרם לבנם הקטין של המבקש ושל המשיבה 2, הוא בבחינת " נזק הנלווה באופן טבעי להליך הפלילי בעבירות מסוג בו נחשד המבקש "; וכי " אין בהשתייכות המבקש למגזר כזה או אחר על מנת לבסס חומרת נזק מיוחדת או לייחד את עניינו של המבקש מעניינם של חשודים אחרים בפלילים בכלל, ובעבירות מין בפרט ". לפיכך, טוענת המשיבה כי מצב דברים זה מטה את הכף באופן מובהק לכיוון פרסום זהותו של המבקש. על יסוד האמור, גורסת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערר, ולהורות על הותרת ההחלטה בדבר פרסום שמו של המבקש על כנה, וזאת בשל " החשיבות הרבה בהמשך החקירה כששמו של המבקש מפורסם בהקדם ".

הכרעה ודיון

8.

כידוע, רשות ערר " בגלגול שלישי " תינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש ( רע"פ 226/17 מסיקה נ' מדינת ישראל (6.3.2016); רע"פ 9171/16 כלבונה נ' מדינת ישראל (5.1.2017); רע"פ 10059/16 בדיר נ' מדינת ישראל (14.3.2017) ; רע"פ 5995/17 כהן נ' מדינת ישראל (5.9.2017)). לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערר ובנספחיה, נחה דעתי כי הבקשה אינו עומדת באמות המידה האמורה, שכן מדובר בעניינו הפרטי של המבקש, ואין מתעורר כל חשש לעיוות דין או לחוסר צדק העלול להיגרם לו. די בטעמים אלו, על מנת לדחות את הבקשה.

9.

בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף כי לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. עקרון פומביות הדיון, המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, וכן בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), מורה כי הליכים משפטיים יתנהלו בפומבי ובדלתיים פתוחות. פרסום תכני דיונים משפטיים, וכן פרטיהם המזהים של הנוטלים בהם חלק, לרבות פרסום שמותיהם של חשודים, הינו פועל יוצא של העקרון האמור. סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, שכותרתו " איסור פרסומים ", קובע בזו הלשון:

"בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת;"

על מהותו של סעיף זה, עמדתי בהחלטתי, ברע"פ 4755/15 שינברג נ' משטרת ישראל (16.07.2015), באלו המילים:

"תכליתו של סעיף זה ליצור איזון בין עניינו של החשוד, שטרם הוגש נגדו כתב אישום, כי זהותו לא תיחשף, לבין האינטרס הציבורי בשקיפות ובפומביות הדיון. האינטרסים המתנגשים, בהתאם לסעיף זה, הם, מחד גיסא, החשש מפני נזק חמור שעלול להיגרם לאותו חשוד, ומאידך גיסא, ה עניין הציבורי הגלום בפרסום זהותו של החשוד. כפי שנקבע, ברירת המחדל היא פרסום שמו של החשוד, ואיסור הפרסום הוא בגדר החריג לכך. ואולם, נקבע בנוסף, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב, שעה שהוא נדרש לאזן בין הצורך למנוע נזק שייגרם לחשוד לבין העניין הציבורי הכרוך בפרסום ".

אשר לנזק הנטען, אשר עלול להיגרם למבקש ולמשפחתו כתוצאה מן הפרסום, לא מצאתי כי יש בנזק זה, לרבות בעובדה כי המשיבה 2 הייתה קטינה בעת ביצוע חלק מהמעשים המיוחסים לה, כדי להטות את הכף לעבר מניעת פרסום שמו של המבקש. הנזקים עליהם מצביע המבקש, אינם שונים מנזקיו של כל אדם אחר הנתון בחקירה פלילית בגין חשד לביצוע מעשים חמורים, כדוגמת אלו בהם נחשד המבקש, ואין נפקא מינא לעובדה שהמבקש משתייך למגזר החרדי.

אשר לאינטרס הציבורי הגלום בחשיפת שמו של חשוד בביצוע עבירות חמורות, אין צורך להכביר במילים על אודות חשיבותו. מעבר לאפשרות, כי גילוי שמו של חשוד בעבירות מין עשוי לחשוף פרשות נוספות הקשורות בו, ולגרום למתלוננות אחרות, ככל שאלה קיימות, להגיש גם הן תלונות, יש גם מקום להזהיר את הציבור מפניו (ראו, בהקשר זה, בש"פ 2211/15 פלוני נ' מדינת ישראל

(14.04.2015)).

10.

על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, דין הבקשה לרשות הערר להידחות. החלטתי בדבר עיכוב הביצוע, מיום 07.01.2018, מתבטלת בזאת.

כ"ג בטבת התשע"ח (10.1.2018).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

18001300_I02.doc

לש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il