בש"פ 2211/15 ישעיהו ריזקאן נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אבי ב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי ) מיום 24.3.2015 בתיק מ"ת 10580-02-15, בגדרה דחה בית המשפט את בקשת העורר להותיר על כנו את צו איסור הפרסום שהוטל על שמו ופרטיו של העורר שניתן בשעתו על ידי השופט התורן שדן במעצרו בתקופת החקירה.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו 4 עבירות אינוס בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה ו- 5 עבירות של מעשה מגונה בנסיבות אינוס. על פי המתואר בכתב האישום, העורר, שנודע כרב קהילה וכ"מקובל", השיג במרמה את הסכמתה של המתלוננת, קטינה ילידת 1997, לקיום יחסי מין ולביצוע מעשים מגונים בה במספר הזדמנויות במהלך חודש אוקטובר 2014. העורר עשה כן תוך ניצול מעמדו בקהילה שלו, שאליה משתייכת גם הקטינה, ותוך ניצול תמימותה של הקטינה.

1.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביום 4.2.2015, הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו. במעמד הדיון שהתקיים עוד באותו היום ביקש העורר כי צו איסור הפרסום שניתן בנוגע לשמו ולפרטיו בשלב החקירה, יוותר על כנו.

2.

בהחלטה מיום 16.3.2015 הורה בית המשפט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית המשפט קבע, כי חרף העובדה שהעורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה, ולפיכך אף קמה עילת מעצר סטטוטורית בעניינו, יש מקום בנסיבות המקרה לשחררו לחלופת מעצר שתהיה מרוחקת ממקום ביצוע העבירות המיוחסות לו.

3.

הדיון בבקשה להותרת צו איסור הפרסום התקיים ביום 16.3.2015, והחלטה בבקשה זו - היא ההחלטה מושא הערר - ניתנה ביום 24.3.2015. בהחלטתו, דחה בית המשפט את בקשת העורר. בית המשפט סקר את העקרונות המתחרים בגדרי בקשת העורר ואת הפסיקה הרלוונטית, ולבסוף קבע כי בנסיבות המקרה הכף איננה נוטה לזכות העורר, וכי באיזון הראוי בין עקרון פומביות הדיון לבין זכותו של העורר לשם טוב, ידו של עקרון פומביות הדיון היא על העליונה. כן נקבע, כי אף שהפגיעה הצפויה בעורר מפרסום שמו היא איננה קלה, וזאת בין היתר נוכח מעמדו הרם בקהילה שאליה הוא משתייך, פגיעה זו אינה עולה בעוצמתה על פגיעה שתיגרם לכל אדם אחר המואשם בביצוע עבירות דומות, ולפיכך אין מקום לקבלת הבקשה. על החלטה זו הוגש הערר.

יצוין, כי בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע ההחלטה עד ליום 29.3.2015 בשעה 13:00. הערר שלפני הוגש ביום 29.3.2015, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. עוד באותו היום הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על פרסום שמו ופרטיו של העורר עד להחלטה אחרת בתיק.

נימוקי הערר ותשובת המדינה

4.

לטענת העורר טעה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין מקום להותיר את צו איסור הפרסום על כנו. לטענתו, צו איסור הפרסום נדרש לצורך מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו של העורר, וכי מעמדו של העורר בקהילה שאליה הוא משתייך וכן הנטייה בקהילה זו לקרוא לחרם ולנידוי, צריכים להוביל למסקנה כי הפגיעה הצפויה בעורר היא קשה ובנסיבות הענין גוברת על עקרון פומביות הדיון. בהקשר זה אף הודגש, כי על בית המשפט היה לבחון את הנסיבות הספציפיות של העורר ולא לבחון את הפגיעה הצפויה בו ביחס לפגיעה הצפויה בכל נאשם אחר. עוד

נטען, כי פרסום שמו של העורר יפגע פגיעה קשה גם באשתו, בילדיו ובנכדיו, אשר חלקם קטינים הסמוכים על שולחנו. הודגש כי אלה צפויים לקריאות לעג וקלס של אנשי הקהילה.

ולבסוף

נטען, כי בית המשפט לא נתן די משקל לשיקולים נוספים, כמו התשתית הראייתית הבעייתית בעניינו, השיהוי שבהגשת התלונה של הקטינה, ועברו הנקי של העורר. לחלופין , נטען כי יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו עד לאחר סיום עדותה של הקטינה, ורק אז לקיים דיון חוזר בשאלת איסור הפרסום.

בדיון שנערך בפני ביום 1.4.2015, חזר בא-כוח העורר על טיעוניו האמורים. כן נטען, כי ייתכן שפרסום שמו של העורר יפגע גם במתלוננת, וכלל לא ברור שהיא מעוניינת בפרסום.

5.

מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי אין הצדקה בנסיבות מקרה זה לחריגה מהכלל בדבר פרסום שמו של העורר, ודאי לא כאשר העבירות המיוחסות לעורר נעשו תוך ניצול מעמדו בקהילה, שאז אפילו יש אינטרס מיוחד בפרסום שמו. כמו כן נטען, כי פרסום שמו נחוץ כדי להזהיר את הציבור ולהגן על קורבנות פוטנציאליים נוספים וכן כדי לחשוף פרשות נוספות. יצוין, כי בתגובה לטענה האחרונה, טען בא-כוח העורר כי העורר נתון במעצר בית מלא במקום המרוחק מקהילתו ועל-כן אינו מהווה סכנה.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר מיישמת היטב את ההלכה הפסוקה בסוגיה מושא הערר, ועל כן דין הערר להידחות.

7.

כידוע, פרסום שמותיהם של בעלי דין, ובכלל זה נאשמים, הוכר בפסיקתו של בית משפט זה כנגזרת של עקרון פומביות הדיון ( בש"פ 2794/00 אלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 363, 369 (2000); ע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ נ' פלוני , פסקה 10 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן

(24.2.2013)) . עיקרון זה, המעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), נועד להבטיח את שקיפות ההליך השיפוטי, מתוך תפיסה הדוגלת בזכות הציבור לדעת וכן כדי לשמש מנגנון בקרה על איכותו של ההליך. לפיכך, על דרך הכלל, נחשפים פרטיו של ההליך השיפוטי, ובכלל זה זהותם של בעלי הדין. עם זאת, עקרון פומביות הדיון - ככל העקרונות, האינטרסים והזכויות - איננו מוחלט, ונקבעו לו חריגים אחדים. לענייננו, רלוונטיים החריג הקבוע בסעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט אשר לפיו רשאי בית המשפט לדון בענין מסוים בדלתיים סגורות "לשם הגנה על ענינו של... נאשם בעבירת מין", וכן החריג הקבוע בסעיף 70(ד) לחוק זה, הקובע כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום "לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות", בין היתר של בעל דין. חריגים אלה (ואחרים) מבטאים את האיזון העקרוני שהתווה המחוקק בין עקרון פומביות הדיון לבין זכויות ואינטרסים שונים של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו, ביניהם הזכות לשם טוב והזכות לפרטיות. יצוין, כי בפסיקה נקבע לא אחת כי יש לפרש את החריגים בצמצום נוכח מעמדו הרם של עקרון פומביות הדיון (בש"פ 2322/13 אברהם נ' מדינת ישראל (1.5.2013), להלן: ענין אברהם ).

8.

כאמור, במקרה דנן, טוען העורר כי איסור הפרסום בעניינו נדרש לצורך מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו. ואולם, סבורני כי האיזון הראוי בנסיבות הענין מוביל דווקא למסקנה ההפוכה, היינו פרסום שמו של העורר. אמנם, פרסום שמו של העורר במסגרת ההליכים המתנהלים נגדו אכן יוביל לפגיעה לא פשוטה בפרטיותו ואף לפגיעה בפרטיותם של הקרובים לו. אלא שפגיעה זו, כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו המנומקת, היא פועל יוצא של ההליך הפלילי, הכרוך מעצם טיבו גם בפגיעה בשמו הטוב של הנאשם ובפרטיותו. בכך בלבד אין כדי להצדיק סטייה מהעיקרון בדבר פומביות הדיון ( ענין אברהם ; בש"פ 197/12 חדד נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (16.2.2012), להלן: ענין חדד ). נאשם המבקש לסטות מן העיקרון נדרש להראות שהפגיעה החמורה בפרטיותו - שאיננה אך הפגיעה "הר גיל ה" הנגרמת כתוצאה מההליך - היא משמעותית עד מאוד, והיא עולה בעוצמתה על הפגיעה באינטרס הציבורי בשל אי הפרסום. הנטל המוטל על נאשם בענין זה הוא אפוא כבד במיוחד.

בענייננו, לא עמד העורר בנטל זה. טענותיו לענין הפגיעה החמורה בפרטיותו, לרבות הפגיעה בבני משפחתו, לא מגיעות, כאמור, לכדי פגיעה החורגת מגדר הר גיל . כך, גם העובדה שמעמדו של העורר בקהילתו הוא רם לא מטה את הכף לטובתו. אמנם הפגיעה בפרטיותו של העורר, ולמעשה של כל נאשם שהוא איש ציבור או ידוע בציבור (ידוען), היא קשה יותר מהפגיעה הנגרמת לנאשמים שאינם בעלי מעמד כזה. אך לצד זאת יש לזכור, כי גם עוצמת האינטרס שבפרסום שמם של אלה הראשונים היא רבה יותר, ומאזנת (לפחות) את הפגיעה באיש הציבור.

9.

עוד יש לציין, כי עוצמת האינטרס שבפרסום שמו של העורר היא רבה. זאת, שכן מלבד הטעמים העקרוניים העומדים בבסיס עקרון פומביות הדיון, הרלוונטיים לכל המקרים, יש ליתן משקל מיוחד לפרסום שמם של נאשמים (ומורשעים) בעבירות מין, שכן הניסיון מלמד שפרסום כזה דרוש הן כדי להגן על הציבור והן משום שהוא עשוי לחשוף פרשות נוספות הקשורות בו, ולהניע מתלוננות אחרות, ככל שאלה קיימות, להגיש גם הן תלונות. דברים אלה אמורים ביתר שאת נוכח העובדה שהעורר משתייך לקהילה סגורה ונוכח כך שמעמדו בקהילה זו הוא רם, ולפיכך ניתן להניח כי חשיפת פרשות נוספות, אם ישנן, אינה ענין של מה בכך, וקשירת שמו של העורר בפרשה זו עלול לסייע בדבר.

10.

לבסוף, אשר לטענתו של העורר בדבר עוצמתה של התשתית הראייתית בעניינו והשפעתה על סוגיית הפרסום. אכן, עוצמתו של האינטרס הציבורי שבפרסום שמו של בעל דין בפלילים גוברת ככל שמתקדם ההליך הפלילי; לשון אחר - האיזון בין האינטרסים השונים משתנה כתלות בשלב שבו מצוי ההליך. זאת, משום שבכל שלב של ההליך הפלילי נדרש רף גבוה יותר להוכחת המעשים המיוחסים לבעל הדין, ועל כן הצידוק לפגיעה בפרטיותו ובאינטרסים האחרים שלו גובר.

כך, עוצמתו של האינטרס הציבורי שבפרסום שמו של חשוד אינה שקולה לעוצמת האינטרס הציבורי שבפרסום שמו של נאשם , וזו אינה שקולה לעוצמת האינטרס שבפרסום שמו של עבריין מורשע (בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 658, 668 (2004); ענין חדד , פסקה 13; בש"פ 3205/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (16.5.2013)). ואכן, ביטוי מסוים לכך ניתן לראות בהוראות חוק בתי המשפט (ראו במיוחד סעיפים 70(ד1) ו- (ה1) העוסקים בעניינו של חשוד). אולם, סבורני כי משעה שהוגש כתב אישום אין מקום להידרש, כענין של מדיניות שיפוטית ונוכח בכירותו של עקרון פומביות הדיון והפרשנות המצמצמת ממילא של החריגים לעיקרון זה, לבחינת עוצמת הראיות בכל מקרה ומקרה כפי שנעשה הדבר לצורך מעצרו של נאשם עד תום ההליכים (ענין חדד , פסקה 14) . נוכח האמור, לא ראיתי לנכון להידרש לגופה של הטענה בדבר עוצמת הראיות נגד העורר.

11.

אשר על כן, מן הטעמים המפורטים, הערר נדחה. הצו הארעי שנתתי בהחלטתי מיום 29.3.2015 מבוטל, ושמו של העורר מותר בפרסום.