בש"פ 2322/13 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 22.3.2013 במ"ת 42290-03-13 (השופט ר' יעקובי ) שלא לחדש את צו איסור הפרסום בעניינו של העורר, ולנהל את הדיונים במשפטו בדלתיים פתוחות (להלן: ההחלטה ).

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה, שלא בהסכמה, בקטין שטרם מלאו לו 16לפי סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

עם פתיחת ההליכים הפליליים נגדו, הגיש העורר בקשה למתן צו לאיסור פרסום וקיום ההתדיינות בעניינו בדלתיים סגורות, וזאת מאחר שהוא אדם חרדי, נשוי, ואב לילדים. תחילה, נעתר בית המשפט לבקשתו והטיל צו לאיסור פרסום. כאמור, הצו בוטל בהחלטה מיום 22.3.2013. וזאת בין היתר, נוכח הרשעה קודמת של העורר בעבירה דומה, שכללה עונש של מאסר על תנאי שעודנו בתוקף.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. במסגרתו טוען העורר כי סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) קובע הסדר פרטני לעניין הגנה על נאשם בעבירת מין, וזאת בשל אופייה המיוחד והפוטנציאל הגלום בה לפגיעה בשמו הטוב ובפרטיותו של נאשם. כמו כן, טוען הוא כי לאור נסיבותיו האישיות, ומאחר שמדובר באירוע בודד, לא מתעורר חשש שאם פרטיו לא יפורסמו תמנע חשיפת מתלוננים נוספים. כמו כן, טוען הוא שהסיכויים להרשעתו נמוכים, ואף בכך יש כדי להצדיק את קבלת את הערר, חידוש צו איסור הפרסום וקיום הדיון בדלתיים סגורות.

לאחר עיון בערר, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדחותו.

עקרון פומביות הדיון הוא הסדר מוסדי-חוקתי המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, אשר בא לידי ביטוי בהוראות סעיף 68 לחוק בתי המשפט. מדובר ב"אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" ( ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (2) 444, 450 (1991)). פומביות הדיון מאפשרת להליך המשפטי להיות חשוף לעין הציבור, ונותן פתח לביקורת ציבורית על ההליך. בכך, מצמצם עקרון פומביות הדיון את החשש מפני התנהלות לא תקינה בהליך השיפוטי, ומהווה נדבך בסיסי בקיומה של רשות שופטת דמוקרטית ומתקדמת.

החריגים לעיקרון זה, המעוגנים בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט, מבטאים איזון בין האינטרס להתדיינות משפטית פומבית לבין זכויות ואינטרסים שונים, ובראשם חזקת החפות העומדת לנאשם, זכותו לשם טוב וזכותו לפרטיות, וכן זכויות קרבן העבירה ואינטרס הציבור (למשל, ביטחון המדינה). חריגים אלו מבוססים על התפיסה כי העקרונות שבשיטת משפטנו יחסיים, ויכולים בהתקיים תנאים אלה או אחרים, לסגת בפני אינטרסים או זכויות נוגדים (ראו: בג"ץ 258/07 ח"כ גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006 (6.2.2007); בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה , פ"ד נח(1) 529 (2003)).

עם זאת, לאור חשיבותו של עיקרון פומביות הדיון, המחוקק קבע נוסחת איזון שבאופן אינהרנטי מבכרת את עיקרון פומביות הדיון על פני החריגים לו. הקדימות מתבטאת בסעיף 68(ב), אשר קובע כי בנושאים הקבועים בו, בית המשפט רשאי לדון בהם בדלתיים סגורות. לאור זאת, בית משפט זה קבע פעמים רבות כי את החריגים לעקרון פומביות הדיון, יש לפרש בצמצום "ולעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" (ראו ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רום , פ"ד מט(1) 318, 341 (1995)).

במקרה שלפניי, העורר מבסס את טענתו על החריג הסטטוטורי הקבוע בסעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט. החריג קובע כי דיון יתקיים שלא בפומבי "לשם הגנה על עניינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין...". חריג זה בא להגן על שמו הטוב של אדם ועל פרטיותו, זכויות חוקתיות מן המעלה הראשונה המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, נוכח הכתם המוסרי שעלול לדבוק בנאשם מעצם ניהול ההליך נגדו, אף אם ימצא בסופו זכאי.

ברי, כי בכל הליך פלילי, ומקל וחומר בכל הליך שעניינו עבירות מין, נגרמת פגיעה בפרטיותו ובשמו הטוב של הנאשם. יחד עם זאת, כאמור לעיל, אין בעצם הפגיעה כדי להצדיק את אי הפרסום, ועל העורר להראות מדוע הפגיעה הנגרמת לו היא משמעותית במיוחד, ומצדיקה את החריגה מעקרון פומביות הדיון (ראו: בש"פ 197/12 חדד נ' מדינת ישראל (16.2.2012). במסגרת זאת, ישקול בית המשפט, אל מול הפגיעה בנאשם, את עצמת האינטרס הציבורי שבפרסום ההליך הפרטני, לצד האינטרס הכללי המגולם בעקרון הפומביות.

במקרה דנן, הרשעתו הקודמת של העורר בעבירת מין מעידה שנשקפת ממנו מסוכנות מה לשלום הציבור. משכך, ישנו טעם של ממש בפרסום שמו והעבירות בהן הוא הואשם, שכן הפרסום יסייע להזהיר את הציבור מפניו. כמו כן, הפרסום עשוי להביא לחשיפת קורבנות נוספים, אשר עד עתה חששו להיחשף. בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענתו של העורר כי "לא קיים חשש כי הותרת צו איסור הפרסום תוביל למניעת חשיפת מקרים נוספים" (עמוד 2 לערר). ההפך הוא הנכון, לאור אופי העבירה, והרשעתו בעבירה דומה בעבר, קיים אינטרס ציבורי חזק לפרסום נוכח הסיכוי שבחשיפת קורבנות נוספים, ואזהרת הציבור בדבר מסוכנותו (ראו: בש"פ 1105/05 עמיר נ' מדינת ישראל (2.2.2005)). (ויובהר כי אין בדברים אלו כדי להביע כל עמדה או קביעה באשר למידת מסוכנותו לצורך הליכי המעצר).

נוכח כל האמור, לא מצאתי כי הטעמים שהציג העורר מצדיקים סטייה מעיקרון פומביות הדיון.

סוף דבר, הערר נדחה.