רע"פ 1309/05 מוסא מירחור נ. מדינת ישראל

1.המבקשים עמדו לדין בבית משפט השלום בירושלים, ויוחסו להם עבירות של תקיפה, ניסיון תקיפה, היזק בזדון ואיומים. למבקש 1 יוחסו בנוסף לכך עבירות של הפרת הוראה חוקית ואיומים. על פי עובדות כתב האישום שהוגש נגדם, ביום 6.4.1999 תקפו המבקשים את המתלונן י"כ וכן ניסו לתקוף את רעייתו המתלוננת ס"כ ואת תינוקם, בעת שהשלושה, שהינם שכנים של המבקש 1, עמדו בסמוך לביתם. המתלוננים ניסו להימלט מן המקום, אולם המבקשים מנעו זאת מהם, זרקו אבנים לעבר הרכב וגרמו לו נזק. המבקש 1 אף הכניס לרכב מוט ברזל אותו כיוון לעבר פניו של המתלונן. המבקשים הוסיפו ואיימו על המתלוננים: למתלונן אמרו כי "יהרגו אותו" ולמתלוננת אמרו כי "יאנסו אותה". באישום נוסף אשר יוחס למבקש 1 בלבד נטען כי כחודש וחצי לאחר האירוע פנה אל המתלוננת ואיים עליה כי "יתקוף, יהרוג וישרוף את בעלה ואת הוריה ויאנוס אותה", וזאת למרות שעל-פי הוראת המשטרה נאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננים.

כתב האישום הנ"ל נדון יחד עם כתב-אישום נוסף שהוגש נגד המבקש 1 ובו ייחסו לו עבירות של איומים, מעשה מגונה בפומבי, הטרדה מינית ותקיפה. על פי הנטען בכתב אישום זה פנה המבקש בהזדמנויות שונות למתלוננת ואמר לה "אני עוד אזיין אותך, תקיימי איתי יחסי מין" או אמירות דומות. בהזדמנות נוספת איים המבקש על המתלונן כי יאנוס את אשתו.

2.תחילה הודו המבקשים בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, והורשעו על פי הודאתם בעבירות שיוחסו להם בו, אך בהמשך עתרו המבקשים לחזור בהם מהודאתם. בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן) התיר להם לעשות כן, ושמע הוכחות. בסופו של דבר הרשיע בית המשפט את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום הראשון, אך זיכה את המבקש 1 מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום הנוסף. אשר לכתב האישום הראשון, נתן בית המשפט אמון בעדויות המתלוננים בקובעו כי הם "השאירו בעדותם רושם מהימן, הם לא הגזימו בדבריהם, לא ניסו להוסיף דברים שלא היו". תמיכות לגרסת המתלוננים מצא בית המשפט, בין היתר, בדבריו של שכן שהעיד כי ראה את המבקשים חוסמים את דרכם של המתלוננים ושמע אותם מקללים את המתלוננים, וכן בעדותו של איש משטרה אשר הבחין בפגיעות ברכבם של המתלוננים. למרות האמון שנתן בגרסת המתלוננים החליט בית המשפט לזכות את המבקש 1 מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום הנוסף, כאמור. בהקשר זה ציין בית המשפט כי קיים בלבול מסוים בתאריכים שבהם, על פי הנטען, התרחשו האירועים נשוא כתב אישום זה, וכן ציין כי בעת חקירתו במשטרה וכן בחקירתו הנגדית בבית-המשפט, לא נחקר כלל המבקש 1 בגין אירועים אלה. בגין העבירות שבהן הורשע נגזרו על המבקש 1 ארבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 3000 ₪, ואילו על המבקש 2 נגזרו מאסר על תנאי בן חודשיים וקנס בסך 1500 ₪.

3.ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה, ובית המשפט (כבוד השופטים: צ' סגל, י' נועם ור' כרמל) קבע כי אין מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה כי אין "ראיה ישירה" לכך שהמבקשים גרמו נזק לרכבם של המתלוננים, בהפנותו לעדותה של המתלוננת לפיה המבקש 2 השליך אבנים וחפצים על הרכב וגרם לפגיעה בשמשה הקדמית, והוסיף כי מכל מקום מכלול הנסיבות מצביע על כך שמעשי המבקשים הם שגרמו נזק לרכב.

4.מכאן הבקשה שבפניי, בה עותרים המבקשים להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד עותרים המבקשים למנות להם סניגור לצורך הדיון בבקשה, ולעכב את תשלום הקנס שהוטל עליהם עד להכרעה בה.

דין הבקשה להידחות. פסק דינו של בית משפט השלום מושתת על ממצאי עובדה ומהימנות והלכה מושרשת היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים כגון דא שקבעה הערכאה הדיונית. קל וחומר שערעור אשר נדחה מנימוק זה, אינו מעורר כל שאלה משפטית או אחרת בעלת חשיבות כללית, המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 1671/04 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

הבקשה נדחית, אפוא. ממילא מתייתרות הבקשה למינוי סניגור והבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשו בד בבד עמה.