רע"פ 1671/04 יעקב דיין נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקש בבית משפט השלום בירושלים, יוחסו לו עבירות של מעשה מגונה ומעשה מגונה בכוח שביצע בשתי הזדמנויות שונות במתלוננת, ט.ש.. על פי האישום הראשון, בהזדמנות אחת דחף המבקש את המתלוננת אל הספה ונישק אותה על פיה בכוח ללא הסכמתה. בהזדמנות אחרת, כך נטען באישום השני, עת נסעה המתלוננת ברכבו, מנע ממנה המבקש לצאת מן הרכב, נצמד אליה, נישק אותה בחוזקה, ליטף אותה בחזהּ וכפה עליה לגעת באבר מינו. המבקש אף ניסה להכניס את ידו לתוך בגדיה של המתלוננת ולגעת באבר מינה אך המתלוננת דחפה את ידו ואז ליטף המבקש את פלג גופה התחתון מעל לבגדיה. המבקש כפר בעובדות כתב האישום, וטען כי הוא נפל קורבן לעלילת שווא מצידה של המתלוננת.

2.לאחר שמיעת ראיות הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ר' שטראוס) את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט קבע כי גרסתה של המתלוננת מהימנה עליו, והתייחס גם למצבה הנפשי לאחר האירוע כפי שעלה מעדויות הוריה של המתלוננת ומעדויות נוספות. לעומת זאת, דחה בית המשפט את גרסת המבקש כגרסה בלתי מהימנה, וכן דחה את טענתו לפיה העלילה עליו המתלוננת עלילת שווא. על המבקש נגזרו שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 500 ₪ ו-10,000 ₪ פיצוי למתלוננת. כן נגזרה על המבקש שנת מבחן בגין העבירה נשוא האישום הראשון. ערעור על פסק הדין שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה (כבוד השופטים: י' הכט, מ' רביד, א' אפעל גבאי), וכן נדחה ערעור המשיבה על קולת העונש.

3.מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה מעלה המבקש שתי טענות עיקריות המצדיקות לדעתו, מתן רשות ערעור: הטענה הראשונה הינה כי בית משפט השלום לא נימק את הרשעתו בעבירה נשוא האישום הראשון. הטענה השנייה הינה כי למבקש נגרם עיוות דין בכך שבית המשפט התיר לתביעה לתקן את כתב האישום ולהעיד עדה נוספת לאחר שהמתלוננת כבר העידה, וזאת אף מבלי שהתאפשר למבקש לחקור את המתלוננת בשנית בעקבות אותה עדות.

5.דין הבקשה להידחות, משום שהיא אינה מגלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית הראויה לדיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 2377/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). טענתו של המבקש כאילו לא נימק בית המשפט את הרשעתו בעבירה שיוחסה לו באישום הראשון אינה נכונה כלל וכלל: כפי שפורט לעיל הדגיש בית משפט השלום את האמון שהוא נותן בגרסת המתלוננת באשר לאירועים נשוא כתב האישום, את התמיכות הראייתיות לאותה גרסה ונוכח אלה הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. טענתו השנייה של המבקש אף היא אין בה ממש: בית משפט השלום השתמש בסמכותו להתיר את תיקונו של כתב האישום בדרך של העדת עדה נוספת, על פי סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. בהקשר זה קבע בית המשפט כי "העדות שמבוקש להוסיפה מכוונת להאיר טענה שעלתה במהלך חקירתה הנגדית של המתלוננת והייתה בהעלאתה משום הפתעה למאשימה שכן היא אינה עולה מעדות הנאשם במשטרה". הכוונה לטענה שהעלה המבקש באותו שלב (טענה שהופרכה מאוחר יותר) כאילו התנהגה המתלוננת באופן מתירני בעת שחברהּ

שהה בחו"ל, וכאילו החשש כי המבקש יספר על כך לאותו חבר היווה מניע לעלילת שווא שהעלילה עליו, כביכול. בית המשפט התייחס לשאלה של השלכת התיקון על המבקש באומרו: "איני סבור כי הגנת הנאשם עלולה להתקפח כלשהו ע"י הוספת עדת התביעה, כמבוקש ע"י המאשימה, בשלב זה של הדיון" (החלטה מיום 27.12.00). לא מצאתי כל פגם בהחלטה זו המצדיק את התערבותו של בית המשפט בערכאה שלישית, וכן לא מצאתי פגם בהחלטה שלא לאפשר את העדת המתלוננת בשנית לאחר שנשמעה העדה הנוספת, בייחוד נוכח העובדה שהעדות הנוספת עסקה בעניין צדדי יחסית, כמפורט לעיל.

מכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית.