פרטי ההליך
בית-המשפט העליון
רע"פ
1335/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אלעד מגורי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בנצרת בע"פ 1229/07 מיום 6.1.07, שניתן על-ידי כבוש השופט
ז' הווארי
בשם המבקש: עו"ד אמנון
מ' שילה
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה כתב אישום (ת"ד 10287/03), המייחס לו ביצוע עבירות שעניינן אי ציות לתמרור ב-37 בניגוד לתקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); בנהיגה ללא זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה; נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה; והתנהגות הגורמת נזק בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.7.00 סמוך לשעה 20:15, נהג המבקש ברכב פרטי בכפר תבור ובהגיעו לצומת היציאה מתחנת פז לכביש 65, לא ציית לתמרור עצור שהיה מוצב בכיוון נסיעתו ונכנס אל תחום הצומת מבלי לתת זכות קדימה, דבר שהביא לחסימת דרכו של האופנוע שהגיע משמאל והמבקש התנגש עם רכבו באופנוע. כתוצאה ממעשה זה, רוכב האופנוע נחבל חבלה של ממש (שבר ברגל) ואילו המבקש נזקק לטיפול רפואי ונגרמו נזקים לכלי הרכב.
בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ד' סאאב) הרשיע, ביום 7.5.07, את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו, ביום 2.7.07, את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה בפועל לתקופה של 6 חודשים; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שנתיים וכן קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו.
על פסק-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' הווארי) דחה, ביום 6.1.08, את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר-הדין.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.
טענותיו העיקריות של בא-כוח המבקש מתמקדות כנגד שתי קביעות עובדתיות של בית-משפט השלום לתעבורה. האחת, כי בית-המשפט התעלם בשגגה מהפרוטוקול של הביקור במקום. והשנייה, הקביעה המעורפלת של שעת התאונה, כתב האישום נוקב בשעה 20:14 כשעת אירוע התאונה, אך הכרעת הדין נוקבת בשעה אחרת (19:30 או 19:40). טוען בא-כוח המבקש, כי התאונה אירעה בזמן תאורה. עוד מוסיף וטוען הוא, כי העדים שטענו, כי הם עדי ראיה, לא ראו את התרחשות התאונה. באשר למניעת התאונה, טוען בא-כוח המבקש, כי אילו נהג האופנוע היה נוהג במהירות סבירה, לא הייתה התאונה מתרחשת כלל ואפילו כך, מהירות סבירה, מיומנות ואופנוע תקין ומורשה היו מאפשרים רכיבה נכונה ומניעת התאונה. אשר לגזר-הדין, טוען בא-כוח המבקש, כי יש לבטל את הפסילה בפועל ולהשאיר את הפסילה על תנאי בלבד וזאת נוכח התמשכות ההליכים, גיליון ההרשעות החיובי של המבקש מאז התאונה ורשלנותו התורמת המשמעותית של נהג האופנוע.
החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
בבקשתו מעלה המבקש טענות המכוונות בעיקרן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום לתעבורה.
טענות אלה דינן להידחות.
כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).
בענייננו, בית-משפט השלום לתעבורה שמע את העדים, בחן את מהימנותם והתרשם מהופעתם בפניו, זאת לאחר שביקר באופן אישי במקום התאונה ובשים לב למסקנות הבוחן, שבאו לידי ביטוי הן בתרשים והן בדו"ח הבוחן בנוגע למקום ההתנגשות, הסימנים שנותרו בזירה ושדה הראייה הנגלה לעיניו של המבקש ולאחר כל זאת הסיק, כי עובדות כתב האישום הוכחו בפניו מעל לכל ספק סביר וכי יש מקום להרשיע את המבקש בעובדות כתב האישום (בעמ' 61 להכרעת הדין).
אף בית-המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו (בעמ' 6), כי:
"בחינת טענות הצדדים, הראיות והעדויות שעמדו בפני בית משפט קמא עולה, כי בית משפט קמא בהכרעת דינו, ערך ניתוח מקיף ושלם לכלל הראיות והטענות שהושמעו בפניו. הכרעת הדין נמק ביהמ"ש קמא היטב את קביעותיו ומסקנותיו, תוך שאינו מחסיר כל התייחסות לטענה של ההגנה או התביעה. די באמור כדי לקבוע כי דין הערעור שבפנינו, לדחייה."
עם זאת, בית-המשפט המחוזי מצא לנכון להתייחס לעיקר הטענות שהעלה המבקש ודחה אותן.
בנסיבות אלה, ומכל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערבות בית-משפט זה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
אשר לעונש – המבקש מבקש, כאמור, להפחית את העונש לפסילה על תנאי בלבד, בין היתר נוכח התמשכות ההליכים, גיליון ההרשעות החיובי שלו מאז התאונה ורשלנותו התורמת המשמעותית של נהג האופנוע.
הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.
המבקש הורשע בעבירות חמורות של אי ציות לתמרור, נהיגה בחוסר זהירות והתנהגות הגורמת נזק. בהתנהגותו זו הוא גרם לנזק ממשי בגוף וברכוש. בעת גזירת הדין, התחשב בית-משפט השלום לתעבורה בחלוף הזמן ודלות הרשעותיו הקודמות ובשל כך נמנע מלהטיל עליו פסילה בפועל לתקופה ארוכה וממושכת. בית-משפט השלום לתעבורה אף מציין זאת בשולי גזר-דינו:
"בשולי גזר דין אציין כי שקלתי להטיל על הנאשם עונש של פסילה בפועל לתקופה ארוכה וממושכת, אך חלוף הזמן ודלות הרשעותיו הקודמות עמדו לנגד עיני, בבואי להחליט בגורל עונש הפסילה בפועל שמן הראוי שיוטל בגין מקרה זה."
בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה אף בעונשו של המבקש.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ח' באדר א' התשס"ח (14.2.08).
ש ו פ ט